ביקורת על תערוכתו של אורי ריזמן בגלריה חזי כהן, מאת אבי פיטשון, הארץ
תקציר: "קשה יהיה לתאר את הכתרתו-בדיעבד של ריזמן למאסטר כחלק מנרטיב ההגמוניה הגברית. כמעט להיפך: זה דווקא האופי החמקמק של ציוריו שהקשה לשים אליו לב בחייו. מיני רטרוספקטיבה חדשה ממחישה זאת. […] גלריה חזי כהן, שמציינת 30 למותו של הצייר אורי ריזמן (1991-1924) עם תערוכה מעבודותיו שקובצו מאוספים אחדים, מתארת אותו כאחד "מגדולי האמנים הישראלים שבמורשתו מכונן עד היום את מסורת הציור בישראל", ואת עבודותיו כ"איקוניות בתולדות האמנות הישראלית". התערוכה הזאת מבורכת. הייתי מודע באופן מטושטש-מה לכך שריזמן לא בדיוק נחשב קנוני רוב ימי חייו, דבר שהשתנה בערוב ימיו ולאחר מותו, וההזדמנות לחזות בכזה מקבץ של אוריגינלים שלו מרגשת בהחלט.
נקודת האמצע הריזמנית, שבאה לידי ביטוי בציורי הנוף שלו, בין הפיגורטיבי למופשט ובין המאדיר את המקומי לתר אחר נוף פנימי, היא המפתח לגדולתו. […] עם זאת, אלה דווקא הפורטרטים של ריזמן ששובים אותי יותר. הטקסט המלווה בגלריה, מאת מאשה גולדין, נוהה יותר אחרי הנופים ואפשר להבין – בהם כאמור בא לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר "הסף שבין צמצום גדול לבין מתן דרור לרגש עז". התערוכה אף מדגימה זאת בהצגת "נמל תל אביב", ציור נוף משנות ה-50, שלמרות שהפרספקטיבה והעומק שבו אינם משוללי קומיקסיות, הם רחוקים מאוד ממשטחי הכתם שלו החל מעשור אחד קדימה. כשזה נוגע לציורי האירוטיזציה של נופי הארץ ("הר אשה" ו"נוף אשה" מהסיקסטיז) אני בכל זאת קצת מסכים עם הביקורת הקונספטואלית.
הדיוקנאות, לכאורה אוניברסליסטיים יותר, מעירים בי לאומנות לוקאל-פטריוטית לבוהמייניות עירונית מקומית של המאה שעברה מצד אחד, ומחברים אותי בקלות-יתר לאותו "רגש עז", בייחוד כשההשפעה הבייקונית על ריזמן ניכרת (בפורטרטים גבריים ונשיים משנות ה-70), מצד שני. וכדי להסיר ספק, אצהיר (בכנות, לא במטרה להתגרות): אני מעדיף חלק מהדיוקנאות של ריזמן על פני חלק מאלה של בייקון האהוב. אלה מהם שפחות גרוטסקיים מהשראתם, מסתוריים יותר."
