יחזקאל שטרייכמן | Yehezkel Streichman
26.10-09.12.2017
גלריה חזי כהן מתכבדת להציג מבחר מעבודותיו של האמן יחזקאל שטרייכמן (1906-1993), חתן פרס ישראל לציור (1990), פרס סנדברג (1974) ופרס דיזנגוף (1941, 1944, 1954), בתערוכה החושפת עבודות מוכרות פחות מגוף היצירה שלו, ומביאה לקדמת הבמה לצד ציורי השמן המזוהים איתו את פסלי הקרמיקה והברונזה שיצר, כמו גם עבודות אקוורל ופסטל על נייר.
שטרייכמן – שהשתייך לקבוצת "אופקים חדשים" ונודע בעיקר בציוריו המופשטים – פנה אל העבודה בחימר בעקבות שניים מחבריו לקבוצה; כהתנסות בלתי אמצעית באפשרויות תלת המימד. רבות מעבודות הקרמיקה נותרו בחומריותן הראשונית והחשופה, ללא זיגוג ולעיתים אף ללא שריפה – דבר המעיד על ההיוליות שביצירתם. עבודות הקרמיקה נעות בין השימושי לפיסולי, ואף משלבות בין השניים. השפעותיה של האמנות המודרנית ניכרות ביצירתו של שטרייכמן במידה רבה, אלו אשר מתקיימות "בין דימויים מומצאים לבין שאילות של מוטיבים ים תיכוניים מוכרים שמקורם מאמנות אטרוסקית קדומה ועד ציטוטים מיצירתם של אמנים כבראק ופיקאסו"[1].
הציורים שבתערוכה מתמקדים במופשט של שטרייכמן, שהחל מתפתח באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת – אז זנח את המציאות שמחוץ לציור והתמסר אל האלמנטים המרכיבים את המדיום הציורי, ככלים לביטוי אקספרסיבי: קו, כתם, נקודה, צורה, צבע, חומריות, מרקם וקומפוזיציה. השפה האמנותית שהתפתחה בעיקרה בעבודות השמן, ניכרת גם בעבודות הנייר, בהן מצא דרכים חדשות לבטא את אותה נקודת מבט.
בין העבודות בתערוכה, מוצגים גם "מתווים לפסלים". אלה הם רישומי הכנה שיצר שטרייכמן לעבודות החימר. הכתמים והצורות שבסקיצות קמים לתחייה ומתלכדים לכדי אובייקט מגובש, בעל נפח ומימד פיזי. כבר ברישומי ההכנה ניתן לתפוש את תלת הממדיות ולחוש את עומקה של הצורה, כמו גם את הנקודות והקווים שעתידים לעשות את המעבר מן הדיו אל החומר, מן עולם של צורניות אקספרסיבית אל מימד דקורטיבי גשמי.
התערוכה המוצגת היא הזדמנות לעיון נוסף בפועלו של אחד מגדול אמני ישראל מנקודת מבט אלטרנטיבית. בשולי דרכו האמנותית מתגלים רגעי חסד קלילים, דרכם נחשפים אופנים אחרים ביצירתו. כפי שכתב יונה פישר[2] "כבחומר המשלים את תמונת אישיותו היוצרת, אישיותו המורכבת מאין כמותה".
[1] כרמלה רובין, האמבטיה של שטרייכמן, 2012, ע"מ 16
[2] יונה פישר, יחזקאל שטרייכמן – פיסול בחומר (קטלוג תערוכה), בית אהרון כהנא, 1998, ע"מ 3
