רמי מימון
לתת בהם סימנים
אוצרת: עפרה חרנ"ם
12.2.2015 – 25.4.2015
'לתת בהם סימנים' הינה תערוכת היחיד הראשונה לרמי מימון בגלריה חזי כהן. מתוך גוף עבודה חדש, המשלב צילום, קולאז' ופיסול קרמי, יוצא מימון לבחינה של אותם אלמנטים בסיסיים שביסוד מעשה האמנות: צורה, כתם וחומר, ומתוכם הוא מבקש לחלץ שפה חזותית חדשה.
חיפושי הסגנון והזהות של האמנות הישראלית בצעדיה הראשונים, אלו שהוטענו מגילוי המודרניזם האירופאי ובאותה עת גם חיפשו אחר 'המקומי', משמשים תשתית עבור מימון במחקר צורני-טיפולוגי. תמצית התבוננות זו נחשפת בסימני הצורות המופשטות של קבוצת עבודות הקולאז', המתקבלים יחד כמעין תחביר של משפט חזותי.
פעולת החיתוך של מימון בדפי ספרו של חיים גמזו "ציור ופיסול בישראל" (הוצאת דביר, תל אביב, 1957), אמנם משמרת באופן מודע את פורמט הספר, אך מעלימה ומוחקת את הדימויים שסומנו ללימוד ההיסטוריה של האמנות הישראלית. החומר בו מגדיר או משלים מימון את הצורה החתוכה הינו נייר פחמן שחור וכחול. נראה שהבחירות של מימון, הן בספר המסוים והן בחומר הגלם האנכרוניסטי, מבקשות להחיות או להתחקות אחר דבר מה שדהה. כתוצאה מכך, הדימוי המופשט שהוא מייצר מהדהד כנגזרת של החפץ אשר שימש כמצע.
פסלי הכדים הקרמיים, העשויים חמר שחור, טרקוטה ואפור, מוצבים בגובה העין על גבי מדפי מתכת, באופן המדגיש את מִתאריהם. מימון מצטט מהממצאים הארכיאולוגיים של הארץ, ומפסל בהפשטה צורנית בהתייחסות לצורות מודרניסטיות, המוכרות למשל מהקרמיקה של הבאוהאוס, וכן בהשפעת דימויים מתולדות האמנות הישראלית. המהלך של מימון מקיים הסתכלות היסטורית, אך יחד עם זאת גם שליפה מציר הזמן הקוהרנטי.
עבודות הקרמיקה מכילות מזעור מכוון של קנה המידה המוכר מהממצאים המקוריים שהנחו את מימון ביצירתן. הגלזורה הפנימית של הכדים, בגוון מנוגד לצידם החיצוני, מתגלה אל מול הצופה ככתם דיו צר ממדים בעל איכות טיפוגרפית.
בשלושה צילומי שחור-לבן גדולי ממדים המוצגים בתערוכה ממשיך מימון את העיסוק בצורני, תוך הסטת המבט ממושאי הדימויים, לטובת בחינה מחודשת של האור, ובעיקר של הצל, כחומרים עצמאיים. הצילומים, אשר חלקם נרכשו במקור בשוק הפשפשים בהדפסות בפורמט קטן, צולמו ככל הנראה בארץ במסגרת תיעוד ארכיאולוגי. בשלושת העבודות הדגיש מימון את הניגודיות, בהקצנה של שטחי האור והצל, וכן סובב אחת מתוכן, ובכך הביא להופעת רובד נוסף בדימויים, אשר קיבלו על עצמם הגיון כמו-מודרניסטי, והפכו מצע להפשטה.
במסגרת פרספקס מוצגים עלי פיקוס צבועים חלקית. מעץ הצומח מתחת לסטודיו, קוטף מימון עלים מדי יום, אותם הוא טובל מאוחר יותר בדיו שחור. את המעבדה הבוטנית שמכוננת הפעולה החוזרת והנשנית משווה מימון לאופייה המחקרי של ההתבוננות אשר הובילה לעבודות הקולאז'. הדמיון בין שתי הסדרות שופך אור על המילון הצורני המשותף, המשתמע מכלל גופי העבודה המוצגים בתערוכה.
עבודתו של מימון עוסקת באופן מתמיד בשאלות אודות מהותו של הצילום כחפץ, ובחלקן אכן הופך הצילום לאובייקט של ממש, התובע לעצמו נוכחות נפחית בחלל. את הפלטפורמה להצבת הצילום כמושא בעבודה מספק עניינו באופני הניכוס השונים של תכנים צילומיים קיימים. עניין זה נוכח גם בתערוכה זו, אך נראה שהפעם עיקרו באיכויות החומריות והטקטיליות, הן של מושא הדימוי והן של החפץ האוגד אותו (קרי, ספרו של גמזו). בעקבותיו, פונה מימון לראשונה לבחינה של המקור עצמו, ללא תיווך עין העדשה או הסורק. הרובד שמתאפשר בעבודות הודות למהלך זה מעניק לפעולות של מימון בתוך מושאיו מקום חדש, של קיום אוטונומי, ולהיגד אשר צף מתוכן מרחב מקביל, המסתיר קִמעה, ובאותה העת גם משמר את תל המשמעויות אשר קדמו להופעתו.
עפרה חרנ"ם
