נגה שטיינר | ואגן בורג

ואגן-בורג
נוגה שטיינר
16.10.2013 – 12.9.2013

נוגה שטיינר מצלמת באתרי קרוונים בברלין ומתמקדת בתושבי האתרים האלה – אנשים, שבחרו
לגור בקרוונים מטעמים אידאולוגיים; לחיות בלב המטרופולין אך לנהל חיים פשוטים, לא בורגניים,
ללא מרוץ אחרי בתים גדולים ומעוצבים. הדאגה והמודעות לסביבה ולאקולוגיה קודמת בעיניהם
למרוץ החומרי. את הקרוונים הפשוטים הם מעצבים בעצמם, על פי טעמם ועל פי תפיסת עולמם.
דיירי הקרוונים חיים בקהילות סגורות, וזרים מתקבלים אליהן רק אחרי שעברו ועדות קבלה וריאיונות.
לכל קהילה מכנה משותף משלה: בין האתרים בהם משוטטת נוגה נמנים אתר המורכב מנשים
וטרנסג'נדרים, אתר המקבל רק חברים מהקהילה ההומו-לסבית, ואתר הפתוח גם למשפחות עם
ילדים.
נוגה מצלמת את אנשי הקהילות האלה דווקא בתוך החלל הפרטי שלהם, בתוך ביתם. בחירתה לצלם
אותם בנפרד סותרת את בחירתם לחיות בקבוצה המבקשת לגבור על הבדידות והניכור המאפיינים
ערים גדולות. נוגה מסיטה את המבט מהאזורים הקולקטיבים של שגרת חייהם של הדיירים: הם
אוכלים בחדר-אוכל משותף ומשתמשים בשירותים ומקלחות ציבוריים, מהם אף בלי גג או דלת. בכך
היא מפרידה בין המציאות הציבורית הזאת ובין המציאות הפרטית שלהם. היא מתבוננת בהם
כיחידים, מנקודת-מבט אישית ופסיכולוגית, ורוקמת איתם אט-אט מערכת יחסים שמצליחה לעורר
את סקרנותם כלפיה לא פחות משהם ודרך חייהם מעוררים את סקרנותה שלה. העובדה שהיא זרה,
שאינה מדברת בשפתם, ושהם רואים את עצמם מין אאוטסיידרים, מאפשרת ביניהם בחינה הדדית
והתקרבות. אלו מגיעות למיצוין במפגש הייחודי שמתרחש בזמן הצילום. בזכות ה ִקרבה, הם
מרגישים נינוחים מול המצלמה, סומכים על הצלמת, מגלים את רגשותיהם האמיתיים ומאפשרים לה,
ובעקבות זה גם לנו, להיכנס לעולמם ולהיחשף למתרחש בנבכי נפשם.
כל תצלום חושף משהו מסביבתם האישית והחברתית של המצולמים, וכולם יחד אורגים את תרבותם
המשותפת ומרחיבים את הנרטיב מעבר למקרה האישי. במבט ראשון התצלומים מקרבים אותנו אל
הדיירים בכך שהם חושפים בפנינו את שגרת חייהם כאינדיווידואלים, על חפציהם האישיים ועל
סביבתם הפרטית ביותר (עד כדי מיטתם). עם זאת, במבט בוחן הם מרחיקים אותנו מהם בהיותם
נתונים להתבוננותנו הסורקת והבוחנת אותם מכף רגל ועד ראש, כמו היו יצירת אמנות על הסמלים
שבה, על המבנה המסוים שלה, על צבעוניותה ועל האור שבה.
נוגה בוחנת לעומק את סביבתו הקרובה של כל אחד מהמצולמים, וכמו מנסה ללמוד דרכה על עצמה.
ברוח דבריו של הפסיכואנליטיקאי הנודע ד"ר ויניקוט שאמר: "כשאני מסתכל, אני נראה, משמע אני
קיים", היא מבקשת לזהות את העצמי שלה בפניו של כל אחד מהם, כמו היו בבואה. מעשה הצילום
שלה מבטא את תפיסת המבט בהתגלמותה, לפיה כשאני מתבונן בך, אני רואה אותך, רואה את
עצמי ורואה את עצמי בעיניך.

תמר סצמסקי