מנוחה שלמה
ניר הראל
09.02.2011 – 10.03.2012
ניר הראל עובד בשלבים. ראשית ישנו רישום דיגיטלי בפוטושופ ותוכנות מחשב שונות, איסוף של פרטים שמשמשים עבורו כחלקים קטנים בתוך פאזל גדול. השלב השני מתחיל במפגש עם ההדפסות של הרישומים, והשלב השלישי בפעולה הפיסולית שהוא עושה עם המשטח הציורי הגמיש. בהצהרת כוונות שליוותה את עמודי הדימויים שלו בקטלוג תערוכת הגמר של מסלול התואר השני באמנות באקדמיה בצלאל, כותב ניר הראל: הציור שלי מתנגד להשתלב בקיר, אני מניע אותו אל תוך החלל, כדי לבדוק את תכונת הקיר שבו ולערער אותה. הערעור קורה כאשר אני מנסה להפוך אותו מאטום לשקוף, ממואר למאיר, ולהגביר את התנועה המתקיימת ביחס שבין קבוצת העבודות או העבודה הבודדת, לבין הצופה.
המחשבה הזו קיבלה ביטוי בקבוצה של ציורים דו צדדיים על גיליונות נייר סמי שקוף, שבמקום להיתלות בהשטחה על הקיר, הפכו לגופי תאורה שנתלו ממרכז החלל, לאהילים גליליים. בתערוכות עוקבות, כגון "התכתבויות" (יפו 23, אוקטובר 2010), ו"המכה השנייה" (ביאנלה הרצליה לאמנות עכשוויות, אוקטובר 2011), התפיסה הציורית של הראל קיבלה ביטוי בקבוצה של תאים, בין תאי טלפון לתאי התייחדות, ששכללה את הציורים הגליליים, הן בקנה מידה שגדל, והן בהיבט המושגי ובהתייחסות לגוף של הצופה. (בהצהרה המוזכרת למעלה ציין הראל שהמטרה של תכנית העבודה היא "להעביר הרישומים האלו קרוב אל הצופה, לערב את גופו בתוכם").
הקבוצה הנוכחית מפתלת את מסלולו של הראל לכיוון מעט שונה. הקבוצה החדשה היא קבוצה של ציורים קעורים בצורת ערסלים, שאותם הוא ביצע בהתייחסות ישירה לחלל הקומה השנייה של גלריה חזי כהן. הערסלים מהווים המשך לפרויקט הגופני/ציורי של הראל, כשההורדה של הציור מהקיר מתממשת, בשונה מקבוצת גופי התאורה והתאים, בהפיכתו מהופעה אנכית לגוף אופקי, מקופל ומשתנה. הפעם ההדפסות נעשו על גבי בדים, והממד הפונקציונאלי של העבודה התחזק אף הוא, בשל העובדה שציורים אלה הם ערסלים פונקציונליים לכל דבר.
אורי דסאו
