אוֹרי ריזמן | פתיחה: חמישי, 06.05.2021
המחשבה שבאה לי עכשיו: מדוע ציירים נותנים חשיבות עצומה לציור, אפילו משלמים בחייהם עבור הציור, למרות שהציור זה בסך הכל צבע ונייר או בד (מדברי אלקיים)[1]
במלאת שלושים שנים לפטירתו, גלריה חזי כהן מתכבדת להציג תערוכת יחיד לאורי ריזמן (1991-1924), מגדולי האמנים הישראלים שבמורשתו מכונן עד היום את מסורת הציור בישראל. ציורי נוף ודיוקנאות מתקופות שונות בחייו של ריזמן אוגדו ממספר אוספים לכדי התערוכה הנוכחית, ששואפת לפתוח שער למבט עכשווי על עבודות איקוניות בתולדות האמנות הישראלית.
ה"מגע הרוחני" שבין האדמה לשמים, או בין הים לשדה, שהעסיק רבות את ריזמן בהתבוננות בנוף, מתגלם בציוריו כמתח במפגשים העוצמתיים בין כתמי צבע. ההפשטה בפעולתו של ריזמן החלה כבר בשלב ההתבוננות של האמן במושאי ציוריו, בו שאף "לשכוח כל מה שאתה רואה וכל מה שאתה יודע"[2] ול"הסתכלות טהורה, נקייה, של תום לב"[3] שיובילו אותו לאמת ולשלמות. עבורו היה זה מאמץ נפשי כביר, להפשיט כך את המציאות ואת השלכת ידיעותיו וניסיונו על מנת להגיע לזיקוק של מהות: "אינני מצייר נוף כפי שהכל מציירים: הרים ועמקים ועצים. אדרבא. אני מטשטש אותם. כל הפרטים האלה מכשולים הם בדרכי להגיע לריכוז המוחלט הדרוש לי כדי לציירם כפי שאני רואה אותם, כפי שהם נמצאים בתוכי." בנופי אבלות לעומת זאת, שצייר בעקבות מות אשתו, מזל, נראה שהחריגות מסגנונו המוכר – בצבע הנוזל, בצבעוניות הלא אופיינית, בצמצום הפרטים לכדי משיחות מכחול דלות – הן דווקא עדות לשחרור אותו החיפוש העיקש אחר דקות מסוימת. ייתכן שכל מפעל הציור של ריזמן ניצב על הסף שבין צמצום גדול לבין מתן דרור לרגש עז; ושמאמציו לאזן בין שני קטבים אלו הם שטוענים את יצירותיו באנרגיה מתפרצת.
בעוד שבציורי הדיוקנאות התמקד ריזמן באוניברסאלי – מה שכונה בפיו "המשולש המפורסם" – עיניים אף ופה, ודרכו ביקש לחלץ את האישי, "צפונות הנפש"[4] של מושאי ציוריו, בציורי הנוף ביקש להתמקד בהקשר הספציפי, הישראלי. ריזמן העיד בחייו על הקושי שחווה בניסיון לתאר את "האור הבהיר והחזק"[5] שראה מסיפון האוניה בנמל חיפה, כשחזר מלימודיו בפריז. גם פיתוח מוטיב ה"אישה-נוף" שנודע בו, מזמן את ההרהור באופן שבו חשב על האדמה כאן. לפיכך, אין הדיוקנאות וציורי הנוף שלפנינו הם "בסך הכל צבע ונייר או בד:" אלו הם העקבות והפירות של התרחשויות פסיכולוגיות, אינטלקטואליות, רוחניות וגופניות שריזמן חווה ובחר כך להנציח.
מאשה גולדין, אביב 2021
[1] מתוך מחברת יומן של ריזמן, 1981.
[2] מתוך ראיון של ריזמן בכתבה "הציור כהזדככות," דבר, העשרים-ושבעה בנובמבר, 1964, 21.
[3] ריזמן כפי שצוטט אצל גליה בר אור, אורי ריזמן, האדום והירוק: היבטים ביצירתו של האמן (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988), 16.
[4] מתוך מחברת יומן של ריזמן, 1976.
[5] מתוך ראיון של ריזמן בכתבה "הציור כהזדככות."
"היום קוראים לו אחד הגדולים, אבל קל לשכוח שפעם לא החזיקו מאורי ריזמן" | ביקורת על תערוכתו של ריזמן בגלריה חזי כהן, מאת אבי פיטשון, הארץ
ביקורת על תערוכתו של אורי ריזמן בגלריה חזי כהן, מאת אבי פיטשון, הארץ
תקציר: "קשה יהיה לתאר את הכתרתו-בדיעבד של ריזמן למאסטר כחלק מנרטיב ההגמוניה הגברית. כמעט להיפך: זה דווקא האופי החמקמק של ציוריו שהקשה לשים אליו לב בחייו. מיני רטרוספקטיבה חדשה ממחישה זאת. […] גלריה חזי כהן, שמציינת 30 למותו של הצייר אורי ריזמן (1991-1924) עם תערוכה מעבודותיו שקובצו מאוספים אחדים, מתארת אותו כאחד "מגדולי האמנים הישראלים שבמורשתו מכונן עד היום את מסורת הציור בישראל", ואת עבודותיו כ"איקוניות בתולדות האמנות הישראלית". התערוכה הזאת מבורכת. הייתי מודע באופן מטושטש-מה לכך שריזמן לא בדיוק נחשב קנוני רוב ימי חייו, דבר שהשתנה בערוב ימיו ולאחר מותו, וההזדמנות לחזות בכזה מקבץ של אוריגינלים שלו מרגשת בהחלט.
נקודת האמצע הריזמנית, שבאה לידי ביטוי בציורי הנוף שלו, בין הפיגורטיבי למופשט ובין המאדיר את המקומי לתר אחר נוף פנימי, היא המפתח לגדולתו. […] עם זאת, אלה דווקא הפורטרטים של ריזמן ששובים אותי יותר. הטקסט המלווה בגלריה, מאת מאשה גולדין, נוהה יותר אחרי הנופים ואפשר להבין – בהם כאמור בא לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר "הסף שבין צמצום גדול לבין מתן דרור לרגש עז". התערוכה אף מדגימה זאת בהצגת "נמל תל אביב", ציור נוף משנות ה-50, שלמרות שהפרספקטיבה והעומק שבו אינם משוללי קומיקסיות, הם רחוקים מאוד ממשטחי הכתם שלו החל מעשור אחד קדימה. כשזה נוגע לציורי האירוטיזציה של נופי הארץ ("הר אשה" ו"נוף אשה" מהסיקסטיז) אני בכל זאת קצת מסכים עם הביקורת הקונספטואלית.
הדיוקנאות, לכאורה אוניברסליסטיים יותר, מעירים בי לאומנות לוקאל-פטריוטית לבוהמייניות עירונית מקומית של המאה שעברה מצד אחד, ומחברים אותי בקלות-יתר לאותו "רגש עז", בייחוד כשההשפעה הבייקונית על ריזמן ניכרת (בפורטרטים גבריים ונשיים משנות ה-70), מצד שני. וכדי להסיר ספק, אצהיר (בכנות, לא במטרה להתגרות): אני מעדיף חלק מהדיוקנאות של ריזמן על פני חלק מאלה של בייקון האהוב. אלה מהם שפחות גרוטסקיים מהשראתם, מסתוריים יותר."
