איתי קמינר | הארקה
הארקה היא חיבור חשמלי מלאכותי בין גוף מוליך – שמבוּדד חשמלית מכדור הארץ – לבין כדור הארץ.
מקור המונח מהמילה הארמית אַרְקָא – הארץ, ומשמעותו "חיבור לארץ" או "חיבור לאדמה", (מתוך ויקיפדיה).
אוצרת: יעל כץ בן שלום
27.4.2017 – 3.6.2017
העבודות של איתי קמינר משוּקעוֹת במושגים טהורים של ציור, וההתבוננות בהם דורשת שהייה. זהו לא ציור הבנוי על הכרעות של קרוב ורחוק או על אור וחושך. הקנווס נספג במה שמצטבר, המוביל אל ראיית הנראה החושית. להתבונן אל מה שממושמע למעשה הציור ולפשוט מעליו את הסימנים והמסמנים, לכוון אל עבר האובייקט ואל העומק החמקמק שלו. הציור של קמינר מורכב מ"איים" של כתמים – "פלטות" של צבע. מקבצים של כתמי צבע שהקונטור שלהם אינו חד, אלא גמיש ורך. שכבות של צבע צפות ומתאחדות, צוברות כוח ומושכות את המבט אל המקום הבראשיתי, הגולמי, הקדם-מחשבתי, זה המפתיע בערבוב של הפנים עם החוץ. זוהי פרקטיקה ציורית עם הכרעה להיצמד אל קבוצות של צבעים. בכל קבוצה צבע אחד מרכזי השולט על מנעד מונוכרומטי. קבוצה של ירוקים, של חומים ושל כחולים המשחקים על טונאליות רחבה ועשירה ומתערבבים באופן קוהרנטי. איים של כתמי צבע שהיופי והכוח המופשט שבהם מייצר תכונות כמו פשטות, רכות, רצף ועקביות. האור בציור אינו מתערבב עם אור שמש ים תיכוני, כי אם מופיע כמו זרקור של תאורת לד של מסך. לא תאורה הבאה לחשוף את התלות בקיומו של מה שמאיר אלא להיפך, להדגיש את קיומו של אזור לא חשוך אך כבוי, כזה שהתאורה התודעתית בו מושתקת ושמה שמתגלה בו אינו תלוי במקור האור הבא מבחוץ.
קמינר מכוון אל מה שמצטמצם אל תוך סצינות פרטיות, דרמטיות אך לא תאטרליות, וזאת מתוך ריבוי מצבים, רגשות, תחושות, והזדמנויות מהיומיום. מתעכב על לפני ומאחורי הקלעים. משיכות המכחול מאפשרות לכתמי הצבע לבצבץ מלמטה כעודפות, ולהיראות כ"שארית" שעברה בירושה מהשכבה התחתונה אל העליונה ובכך לתת תחושה של גילוי.
בסצנות משחקות דמויות אנטי גופניות החיות בציור. הן לא ספציפיות, והן מוצנעות ונלכדות בתוך גירויים של סביבה קמאית, בראשיתית, פסטורלית ועוצמתית המקרינה עליהן. טקסטורה סמיכה מפעילה עליהן את הנוף, וכופה עליהן להגדיר יחסי זהות. מי הדמויות האלה? היכן הן נמצאות? מה הן עושות? אלו דמויות שלרוב מופיעות בפוזיציות של ישיבה, ושכיבה. יש ביניהן קשר. הן עושות משהו ביחד גם אם הן לא מצוירות על אותו פורמט. משהו בהן שמוט, אך ממוקד ומוביל את המבט של הצופה למטה, אל הארץ, אל מה שרובץ בקרקעית ועוד לא התגלה. זהו רגע שעבור הצופה האינפורמציה בו 'עוד לא שלמה'. רגע של לפני גזר הדין אשר מתגלה בו משהו בהבזק של אור לבן מלאכותי ובוהק השוטף את הסצינה. הטקסטורה מכוונת את הצורך לחוש את הדברים חומרית. הכרעות של משקלים ויחסים, מרחקים ומתחים, וקווים נמתחים אל כתמים על מנעד קר וחם של גוונים, המכוונים כולם אל אוטונומיה אסתטית סגורה ולתחושה של אינטימיות ומסתורין. דמויות שקמינר מקפיד להחסיר מהן סימנים ולטשטש, שאין להן תווי פנים ברורים אבל יש להן רמזים להבעות. דמויות שניתקו את עצמן מהעולם הריאליסטי עתיר האינפורמציה ומתגלות מתוך עצמן שלא במובן הסוריאליסטי של אופן ההופעה של החלום ולא כיצירה סוריאליסטית המייצגת חלום קונקרטי.
זוהי פרקטיקה המכוונת אל האובייקט כדי לחוות ללא הסבר, משאירה לצופה "להשלים" את האינפורמציה שחסרה ולהקרין את עצמו על הדימוי. זהו ציור שכל מה שמופיע בו נעשה כהכרח וכחוויה פתוחה לאינטרפרטציות. קמינר כמו מצייר את היומיומיות של החלום. דמויות בסיטואציות שעליהן הוא מפעיל את הרדוקציה, על מנת לעצור את היחס האוטומטי של הסובייקט אל עבר האובייקט. לנסות ולחוות את האובייקט כחוויה של אינטימיות שמתגלה מתוך עצמה. הצופה, "פותר החלומות" איננו מוצב מול "תרדמת התבונה המולידה מפלצות" (גויה); אלא כמתבונן שלא במובן הפרשני, וכמי שמתעניין בקשר וביחס שבין הדמויות המצוירות לבין עצמן כשהוא מנוטרל ממבט שיפוטי.
ניתן לקרוא זאת כמהלך פנומנולוגי הבונה פרספקטיבה דרך פרקטיקה ציורית המטשטשת את הגבולות של הקוטביות ומצנזרת סימנים. הצבעוניות מתפתלת, הכתמים מתאחדים ונוצרת חוויה שבה האינפורמציה הריאליסטית שאנו מכירים על הליניאריות והטוטאליות של היומיום מצטמצמת. האיש אוחז סכין או מגש? אישה צפה-מתה או נחה? טקס דיוניסי או פיקניק בטבע? אישה שנראית כמו מודל למשפחה גרעינית מתגלה כבחלום בפוזיציה אוקסימורונית כנגד רקע ירוק פראי. הפרקטיקה הציורית מאפשרת לצופה לחסום את האינפורמציה של היומיום ואת האוטומטים שלו ולהילכד בחלום ולא בנסיבות. כמו לחצות את "קרחת היער", זו שאינה תלויה באור, המקושרת עם החלל הסמינלי הפתוח באמצע היער הפרוע. ההתבוננות בעבודותיו של קמינר מאפשרת לצופה לחלום את החופש של הציור.
- יעל כץ בן שלום
