דרורה דומיני
פ נ פועל נופל
18.2.2016 – 2.4.2016
ברוכים הבאים למדבר של האורבאני
על המיצב פועל נופל של דרורה דומיני
טלי תמיר
(פברואר 2016)
יום חריג וטראגי: במרווח של ארבע שעות בלבד, נהרגו השבוע שלושה פועלי בניין באתרי בנייה בתל אביב, שוהם וארסוף. שניים מהם פלסטינים, אחד מהם תושב השרון.
"הארץ", 12.11.2015
המדיניות המוצהרת של חברת בנייני העיר הלבנה היא לבצע פרויקטים של הריסה ובניית בניין חדש.
הארץ, מוסף התחדשות עירונית, 8.1.2016
סיפורם של ההליכים האלה מתחיל בגובה הרצפה, בצעדים.
מישל דה סרטו, המצאת היומיום, 1980
האם יש קשר בין אתרי ההריסות האורבאניות – בין אלה שמתפוררים לאיטם לבין אלה שמתנפצים בקול רעם אדיר? איך העיר הנבנית לתפארה מכילה את תהליכי ההרס שמתרחשים בתוכה והאם המארג האורבאני המתורבת כרוך כל הזמן במחיקה ובבניה מחדש? מעצם טבען נופלות ההריסות אל הרצפה ולכן המיצב החדש של דרורה דומיני בגלריה חזי כהן מתחיל משיטוט נמוך, עם המבט למטה, ברחובות תל אביב, סביב אין ספור אתרי פסולת הבניין, חפירות של שיפוץ כבישים, החלפת תשתיות, שדרוג מדרכות וקרעי בניינים ישנים. ההצבה בחלל הגלריה, הממוקמת בדרום העיר, בסמוך לאתרי ההריסה/בנייה של שוק העלייה ורחוב צ'לנוב, ממשיכה את המציאות האורבאנית שבחוץ, כשהמבט יורד לרצפה: מפלס של במה שטוחה, עליה וסביבה ניצבת קבוצה של פסלים נמוכים (30– 80 ס"מ); מממנה, דרך קו האופק האורבאני המצויר על הקיר, עולה המבט לגובה התקרה, עוקב אחרי מוט של פיגום בניין.
המתח בין רצפה לתקרה חוזר לשלב מוקדם בפיסול של דומיני (ראשית שנות ה-80) אך הפעם הוא לא רק מתמרן בחלל אלא צונח עם המבט הפרספקטיבי מלמעלה למטה, ומרמז על אימת הנפילה ועוצמת ההתרסקות.
ההיבט הנדל"ני שדומיני עסוקה בו בשלוש השנים האחרונות, המקבל את השראתו מהמציאות של המרחב התל אביבי (בעיקר הדרום, שם היא מתגוררת מאז 1980), חדור במודעות לגורלות האנושיים הכרוכים בו ולממד הפרולטרי שהוא נושא עמו. דומיני מחברת את חורבות הבניין עם חורבות העיר ועם חורבן הגוף ומציעה פיסול פרגמנטאלי, שבנוי משיירים ושברים, גידים ושלדים, הכרוך בטכניקות של הלחמה, איחוי, צירוף והתכה. המסע הארכיאולוגי שלה בין "אתרים רדופים על ידי לא-מקום" (דה סרטו) כולל השׂגות גבול למגרשים ריקים, פלישות לחצרות אחוריות, בילוש אחרי פאזל של רצפות ותקרות וקילוף פני השטח הבנויים. היא נעה במרחבי החוץ העירוני מלא-מקום ללא-מקום, ללא דלת כניסה. חרדה ופחד מתגנבים לכל הרמה של גוש אבן או יציקת בטון שמונחים על הרצפה; כמו פעם, בטיולים בטבע, נחשים או נדלים עלולים לצוץ ולעקוץ; הרי גם הטבע האורבאני יכול להיות קטלני. הדימויים של "ראש נופל" או "מלאכית" צונחת למטה, שנולדו מתוך האתרים הללו, קשורים לתחושת הזילות בחיי אדם הצפה ועולה מהם חריפות, מלווה בנתונים מחרידים באתרי הסטטיסטיקה והחדשות.
דימויי המוצא של דומיני משתכפלים ומתמזגים זה בזה: ערים חרבות אחרי מלחמת העולם השנייה (דרזדן, קאסל, לונדון, קובנטרי, 1945), עיי-חרבות ברחובות עזה המופצצת במבצע "צוק איתן" (2014), קרעי בניינים ומדרכות בדרום תל אביב ומציאות יומיומית של אתרי בנייה חשופים לאסון. אך על-אף המאסיביות המובהקת של המקורות הללו, הפיסול הנוכחי שלה הוא אנטי-מונומנטאלי במפגיע ונועד, פרדוקסאלית, לחללים פנימיים. כל מִצרף אסמבלאז'י, עמוס צריחי-ברזל, שברי-בטון ורסיסי- בלטות, מתכנס לבסיס צנוע, ומתנהג גם כ'פסל' וגם כצרור של פרגמנטים בו-בזמן. בין הרומנטיקה המלנכולית של החורבה, שראשיתה במאה ה-18, לבין אלימות ההריסות ששיאה במחצית השנייה של המאה העשרים, מייצרת דומיני שפה פיסולית נטולת נוסטלגיה לעבר: העולם העתיק לא מהדהד בשברים הללו והטבע לא משתרג בין שרידי הברזל והבטון של הארכיטקטורה המודרניסטית. דומיני עוסקת במודרנה שנשחקה והתפוררה, תוצר של חילוניות רציונאלית, מעשי ידי אדם, מעוטרת בכתובות גרפיטי זוהרות, כתחליף לנוף השקיעה: ברוכים הבאים למדבר האפרורי של האורבאני.
שלא כמו מקורות ההשראה הגבריים והסמכותיים של פַּסלי הברזל והאבן במאה העשרים (סמית, קארו, תומרקין, שמי), דומיני מסיטה את הדיון מהקונסטרוקטיביזם המופשט ומהקונקרטיות של הברזל אל ממד הקריסה של היומיום. היא יוצקת בברונזה פריטים מסוימים מתוך פסולת הבניין ומחברת אותם לחפצי הרדי-מיידי המקוריים (כמו, למשל, יציקת לבנת-מדרכה מלונדון בברונזה משוייפת). תהליך היציקה ממיר, אמנם, את פסולת הבניין למצב אצילי יותר בהירארכית החומרים, אך במגע בין הפרגמנט המקורי לפרגמנט היצוק יש יסוד מתעתע ומערער שמונע את טיפוחם למעמד הקלאסי של פסלי ברונזה. אך דווקא מתוך המצב ההיברידי שבו היומיומי והזנוח מתאחה עם המעובד והמטופל, והפָּסול והזרוק נוצק בתבנית-הנצחה, נחשף יסוד של החלמה וריפוי, ולצד המוות עולה אפשרות החייאה. מתוך אפוקליפסת ההרס האורבאנית מעצבת דומיני שפה פיסולית תת-לשונית שהיא ביקורתית ופואטית בעת ובעונה אחת.
את תהליך היציקה ושלביו הנוזליים מנצלת דומיני למניפולציה חומרית נוספת, כשהיא 'מכופפת' את מוטות הברזל (בשלב השעווה), ומייצרת מהם אותיות המרכיבות מילים: "סופה", "פיגום", "בושה", "שקיעה" – אלה הופכות לחלק מהמחבר הפיסולי ופועלות את פעולתן במרחב האסוציאטיבי והרגשי של העבודה. הכתובת D- DOMINEY – שמצפינה בתוכה, תחת האות D, גם את שמה הפרטי של האמנית וגם את המילה האנגלית DIGGING (צופן שהופיע בכותרת תערוכה קודמת של דומיני בגלריה של המחלקה לאמנות בבצלאל, 2015), מציעה מעין אלטר–אגו פרולטרי שלה, כחופר, כורה או פועל שחור (גברי?), שאופק ההכחדה שלו מוצפן בכותרת התערוכה הנוכחית.
ולבסוף, הפיגום הגבוה, ממנו יורדת רשת בניין כהה ומוצלת, טבול בתוך שוקת של מים, שבתוכה טבולים שאריות ופרגמנטים של פסלים ופסולת בניין. השוקת מזכירה את מוטיב הגיגיות בעבודתה המוקדמת של דומיני, ששימשו לרחצת תינוקות. כך נסגר מעגל החיים והמוות: מהתינוק המשתכשך אל הבניין הגווע, מהחלקים הטבולים ברחם השוקת אל המסך היורד על הכל.
