אנדריאס גולינסקי
אבק חפירות
12.2.2015 – 21.3.2015
'אבק חפירות' הינה תערוכת היחיד השנייה לאמן הגרמני אנדריאס גולינסקי (נ. 1979) בגלריה חזי כהן. בגוף העבודות החדש ממשיך גולינסקי את עיסוקו המתמיד בעבר, ומשרטט קווים לנוכחותו במסגרת העתיד.
עבודתו של גולינסקי מאופיינת במבנים רפטטיביים של הכלאה בין פיסול ואדריכלות, העשויים להיתפס במבט ראשון, בשל השפה הצורנית התמציתית, כמחוות מינימליסטיות. עם זאת, המשמעות הנובעת מתוכן אינה מצטמצמת לערכים של צורה, חומר ואופני התכתבות עם החלל. מעבר לרלבנטיות המובהקת של החומר התעשייתי לעבודתו של גולינסקי, משרתת הבחירה בחומרים כפלדה ובטון גם עבור הריחוק והניכור, לעיתים עד כדי מראה שְׂרד, באסתטיקה של דעיכה.
המערכים הפיסוליים של גולינסקי הינם, אם כן, אדריכליים באופיים, ולעולם תלויי-מקום
(Site Specific), במובן שאינו מסתכם רק ביחסם אל מול חלל התערוכה. עבודתו של גולינסקי מוּנעת מתוך העניין העקבי של האמן בעבר, לרוב באירועים מטרידים מתוכו. הנבירה בארכיונים ובמקורות היסטוריים מספקת את התשתית לפעילותו. הטמעת העבר לתוך האובייקט או ההצבה אינה מתקיימת מתוך שִחזור נרטיבי או שִעתוק חזותי של המושא, שכן עניינו של גולינסקי מתרכז בדבר אשר אבד כליל או שלפחות נותר באופן חלקי בלבד, כפרגמנט. החומריות, יחד עם אופני פרישת הגופים בחלל, הם המאפשרים את שחזור הסיטואציה עבור הצופה, ומתוכם עולה האווירה (המדכאת לרוב) השורה על העבודות. אלו הם אמצעי המחשה חזותיים להתרחשויות אשר נעלמו מהתודעה הקולקטיבית, אך נותרו שרירות, ולפיכך נוכחות.
ב'אבק חפירות' מכוון גולינסקי באופן מודע למקום של אי-נחת: על הרצפה ועל גבי קירות החלל מותקנות דלתות, אמיתיות ומדומות, חלקן סגורות, אחרות פתוחות למחצה; פסל, אשר עשוי להיתפס בעת ובעונה אחת הן כזוויתו המוקצנת של פְּנים חדר והן כקצהו החיצוני של מבנה, ובו משולבת דלת סתרים זעירה; מקטעים פיסוליים המדמים מראות של הרס אדריכלי בבטון מזוין, מהם מזדקרים מוטות הפלדה, חלודים.
מתוך התעתוע, חותר גולינסקי תחת ההיגיון הפנימי של החלל, ומערער את מקומה של האדריכלות במסגרת המבנה החברתי. הוא כמו משלב פנומנולוגיה של פְּנים וחוץ בכמה שיטות לפרספקטיבה ובארעיות – אותה טכניקה שהציג ג'ובאני בטיסטה פיראנסי (Giovanni Battista Piranesi) במאה השמונה-עשרה בסדרת תחריטי בתי הכלא (ה-Carceri) המסויטים שיצר.
למוטיב הדלת, כסמל של התעלות מספירה אחת למשנתה, מסורת איקונוגרפית ענפה. להיכן מובילות הדלתות בעבודותיו של גולינסקי, יהא זה עבר אפל, עתיד שאינו ידוע או צלילה אל תוך רִיק חסר תחתית, הדבר נותר מעורפל ונתון לדמיון. עמימות זו הינה תוצר של סימני החידלון המשתמע מתוך העבודות, הנובע מאופייה המקוטע בהכרח של הנבירה בדבר שהיה ואבד.
ורנה שניידר
ורנה שניידר (Verena Schneider) התמחתה בפיסול עכשווי במסגרת לימודי תולדות האמנות באוניברסיטאות של רגנסבורג, רומא ובון. היא לקחה חלק בהקמה של שני מוזיאונים לאמנות בגרמניה, מוזיאון מקס ארנסט בבריהל (2005) והאלברטינום בדרזדן (2010). כחברת צוות ב-Staatliche Kunstsammlungen, דרזדן, אצרה שניידר סדרה של כשבע תערוכות בשיתוף עם האקדמיה לאמנויות בעיר (2012-13), במסגרתן הוזמנו תלמידי כיתת אמן להציג עבודות הצבה תלויות-מקום המשלבות מולטימדיה. החל מ-2014 פועלת שניידר כאוצרת עצמאית בדרזדן.
