עמית קבסה | בעל נפש

עמית קבסה    בעל נפש

24.10.19 – 30.11.19

אני פוגש את עמית קבסה בקומת המרתף של גלריה חזי כהן ומתבונן בעבודותיו הפרושות שם, לקראת הצבתן בחלל הלבן והמהוקצע שבקומה הראשית והעליונה. הקובייה הלבנה. קבסה ביקש לפגוש אותי בכור מחצבתו, הסטודיו בקיבוץ מגל, אך עבודותיו שנשלחו לתערוכה מוקדם מהמתוכנן מפגישות בינינו דווקא בבסיס האב, בלב לבה של הגלריה המייצגת את האמן בעשור האחרון.

מעולם לא ביקרתי בסטודיו של קבסה, אבל יתכן ויד המקרה פעלה הפעם לטובתי, שכן שוב ושוב נדרשתי לטפס במעלה המדרגות ולצאת לשאוף אוויר בשל תחושת הרטט והרוויה, אל מול יצירי חלציו הפוריים, פירותיים, ריחניים, בוצניים, ביצתיים, פעם מערסלים ומלטפים, כמו שטיח ארוג צמר כבשים, ופעם תובעניים, רוחשים, מטביעים, כבולענים קרסטיים המאיימים לשאוב אותי, הצופה בהם, אל קרבם.

ומי יודע, אולי אטלייתו של קבסה, שאותה אינני מכיר, גם היא כזאת? מבעבעת, שואבת, ממגנטת, מופצצת דימויי רפאים, פרחים נבולים, צמחים טורפים מטפסים, עציצים חובקי גלדיולות ארסיות מפלסטיק, פח חלוד וצבע חי ודביק; דחלילים מכושפים ממולאים אקריליק ופוליאסטר, כלי נגינה שמיתריהם נתלשו ויצאו מכיוון. לרגעים נדמה לי קבסה כפיראט, חקלאי, גנן, משורר סגפן, ארכיאולוג, גיאולוג. לרגע הוא נראה לי כמו "מעדר". מצעי הציור, הבדים, הדיקטים, פסלי הבטון- בכולם יש מן הגופרית, הטיח והאדמה, וגם שמן פשתן וניחוח טרפנטין, שצורבים את הנשימה.

ויש גם ורוד ילדותי, שמתפשט, נמתח ונמרח,

כמו מסטיק האוחז בעיקשות בסוליית הנעל בכרך ונדבק.

אני מכיר את קבסה כעשור והוא מעולם לא התנסח כמו עכשיו. גם עבודותיו מעולם לא נראו כך, משנות צורה בין מדיומים נזנחים, שבים והולכים. קבסה, כמו תמיד נאמן, אבל רק לעצמו ולאמת שלו עכשיו, כי קבסה הוא לא אמן עכשווי, אלא אמן של עכשיו. עכשיו, כמו למשל: עכשיו אני חקלאי. ועכשיו אני שמאן. עכשיו מעלה באוב, מקריב קורבנות, ליצן, מפורסם… כן, "סתם מפורסם" (לתערוכתו המוזיאלית ולספר האמן שלו הוא נתן את השם "faymus"). ועכשיו יושב מולי, קבסה בדמותו הבן-גוריונית. לא במקרה ה"בן" וה"גור".

קבסה הוא ילד הארץ. בעל הנפש, בעל המקצוע, בעל הבית. הבית ניכר ביצירתו. בית מולדת ובית בית. בית האוחז חרדה, אהבה, ריח תבשילים, צחוק ילדים, גדרות ומחסומים, תמרורים, דגלים, מזכרות מאתרים היסטוריים חשובים ומזכרות מן הטבע החי; ספה בסלון, גולגולת, פסלון אפריקאי, חתיכת אספלט, ברוש ואלון, שיטה וצבר. יש צברים בציוריו ופסליו של קבסה, אך הם אינם כמו אלה שכבר פגשנו בתולדות האמנות הישראלית לדורותיה, רומנטיים ונוסטלגיים. הצברים של קבסה חיים, חרקיים, חרקיריים. מאיימים לדקור את המנסה לפלוש.

סדרת הבדים הגדולים, כמו מפצירה בי למצוא הסבר למראה עיני. אני רואה כאן שטיח, ושטח, פסים, בד וצמר- זה עלול גם לגרד. אני רואה שדות חקלאיים ממבט על, מוכנים לשתילה- אולי קבסה האל ריחף מעליהם וביקש לתאר את שראה. אולי זו צמריריות הבדים שבהם התעטף, כאשר פנה בטקסיות אל  פעולותיו האמנותית. זו גם יכולה היתה להיות כותנתו של יוסף בן-יעקב, בעל החלומות ומספר הסיפורים. אין ספור פירושים ניתנו לכותנותיו. ר' יונה אבן ג'אנח, למשל, מתארה כ"עשויה פיסות רבות של בד כאשר כל פיסה הייתה צבועה בצבע אחר".

גם ציורי המרבדים של קבסה עתירי פסים ושטחים תחומים. פעם כאילו צוירו ב"יד אחת", בנשימה, ופעם מדיטטיביים, ריטואליים, חוזרים. כמו מתוך השורות "מפציעים" אגלי צבע קרוש, כפצעים מתייבשים על רגליו של קבצן המציג את ייסורי גופו אל העולם, בעוד זבובים בדמות טפטופים "מקריים" מרחפים מעל לשדות הצבע, סביב "הגדמים".

ואולי אלו בכלל ערוגות אדמה זרחנית, בהן יפזר קבסה (הנה הוא שוב הפך חקלאי) את זרעי ציוריו הבאים ואלו ינבטו מתוך הבדים. לפעמים קבסה חותך, גוזר, קוטם,  את ציוריו הגדולים, מבכיר מבין הנבחרים שביניהם את המשכם הטבעי. וזאת מבלי לחזור על דימוי, כתם או צורה, אלא ממש העתקה פיזית שלהם ממקומם אל שדה אחר. וכמו בפעולת ייחור חקלאית, הציור החתוך יכה שורשיו על פני שטח חדש ויתפשט, ויתמלא, וימלא, ויתמז,ג ויתן פירותיו הלאה והלאה והלאה. ואף הם יגזמו, יוגזמו, יופרדו, יכוסו, יטופלו– קבסה עובד על עבודותיו בכל זמן בו הן נמצאות ברשותו.

והנה, בין שלל הזהויות, הדימויים, המראות, הצבעים, הקולות, התמונות, המחשבות, הרגשות, התחושות, החוויות,  העולות אל מולי בזמן הצפיה הקצוב שניתן לי, שכן קבסה הזהיר אותי מבעוד מועד כי יאלץ לקטוע את מפגשנו ("אני צריך להחזיר את הילדים מבית הספר"- שוב הבית קורא לו), עולה ונגלית לעיני דמות, אולי הבולטת והמוחשית ביותר בגוף העבודות החדש הזה, דמות המנתח. הכירורג הפלסטי.

לא. לא כירורג רגיל, מערבי, סניטרי, המדייק בחיתוכיו, נמנע מהשארת צלקות, מסתיר את התפרים, נמנע מעודפים. קבסה לוקח את הציור אל שולחן הניתוחים, תופר את הגידים ואת זרועות הציורים, טבורים וכותפים, בחוט בשרני, המיועד לבדים ושקי תבואה. תפרים מסתלסלים, מתוחים, שמטים את עור הציור, מותחים אותו, מכאיבים לו.

קבסה, המבקש לאחות את פצעיו, חובש שכבה חדשה של בד קנבס לציור. עור מושתל, מדובלל, מוכתם בזכרונות מחיים אחרים, אלו שלפני הפצע, החתך, הגדם, הניתוק, ההפרדה, הקריעה. קבסה מבקש לטפל ולא לזנוח, לרפא, לעדור ולשתול, לזרוע ולקצור. לעבוד, לאהוב. לחיות.

ישראל קבלה. אוקטובר. סתיו 2019.