עלמה יצחקי | היא הסיר, ואנחנו הבשר
אוצרת: עפרה חרנ"ם
8.6.2017 – 22.7.2017
גלריה חזי כהן מתכבדת להציג תערוכת יחיד חדשה לאמנית עלמה יצחקי, היא הסיר, ואנחנו הבשר. התערוכה כוללת ציורי שמן, סדרת רישומים בגואש ודיו ולראשונה אצל יצחקי גם עבודת וידאו, העוסקים כולם בדימוי הגוף המפורק, המתכלה, האוכל והנאכל.
בעבודת הווידאו ״מדיטציית גופה״ נראה כלב המפרק ואוכל ׳גופה׳ על שריריה, שלדהּ ואבריה הפנימיים, העשויים קונפטי ונייר צבעוני. זהו ייצוג משחקי ונאיבי של מה שנתפס, במסורת המערבית, כגורל המקולל ביותר: מוות ללא קבורה, שרידי האדם ההופכים מאכל לחיית השדה. אולם, העבודה מתייחסת גם למסורת אחרת, בודהיסטית, שבה ההתבוננות בגוף המתכלה היא אחד הנתיבים החשובים לתובנה אודות ארעיותו של הקיום וטבעו האמיתי של הגוף – נושא אשר תואר בהרחבה בציור ובכתב.[1]
ציוריה של יצחקי מתמקדים אף הם בפאתוס של הבשר, של הקיום הגופני. בציורי השמן, הגוף מופיע במלוא נוכחותו החומרית, תופס את מרכז התמונה. דמויותיה שריריות, כבדות, עורן צרוב בשמש; הן נראות שקועות בעצמן או בפעולה שהן מבצעות, במצב שבין ריכוז עמוק ושכחה עצמית. פניהן חתומות, בוהות או תפוסות עווית, ואינן מסגירות את מצבן הפנימי. הפָּנים הן חלק בלתי נפרד מקיומה הגופני של הדמות ולא שיקוף של אישיות.
בסדרת עבודות הגואש, מופיע גוף אחר – מרחף, חדיר, נוזלי, כמו גופן הגמיש לאינסוף של דמויות אנימציה. כאן כמו בווידאו, הצבעוניות העליזה והשפה הילדותית מכסות על תוכן קודר, המשלב דימויי פולחן דתי עם פנטזיות עונג וכאב. היד-ללא-גוף, המופיעה ברבים מהציורים הללו, משמשת בשפה כדימוי שגור לכוח עליון – יד האלוהים, היד הנעלמה וכיוצא בזה. אולם כאן, היד הופכת לייצור מגונה, קומי, המתענג על מעלליו.
שם התערוכה הוא ציטוט רב-משמעי מתוך ספר יחזקאל (פרק י"א, פסוק ג'): "היא הסיר" – הלוא היא ירושלים – "ואנחנו הבשר"; זוהי מטאפורה המציינת דבר והיפוכו: אשליית ביטחון לעומת נבואת חורבן. על-פי הפרשנות המקובלת הביטוי מתאר את ביטחונם של יושבי העיר וזיקתם אליה. אולם, תשובתו של נביא החורבן – ״היא, לא תהיה לכם לסיר ואתם תהיו בתוכה לבשר״ – מקצינה את תמונת האסון המגולמת ממילא במטאפורה הגרפית, ומעלה פעם נוספת את דימוי הזוועה של גופה ללא קבר, מוות ללא פדיון.
מטאפורת הסיר והבשר מצביעה על הקשר ההדוק, המסוכן, בין הגוף למקום אותו הוא תופס. המקום בעבודותיה של יצחקי הוא שטח ההפקר אשר בשולי העיר – שדות הבור, המגרשים והחלקות המוזנחות. הצמחים ובעלי החיים המופיעים בעבודותיה – צמחי קיקיון, צרעות, שחפים, כלבים – ניזונים כולם מפסולת אנושית. יצחקי מציירת תמונה של חיים המשגשגים באזורי ספר, בגבול שבין העיר לשממה, מקומם של המתבודדים והמנודים.
*****
עלמה יצחקי (1984), ילידת תל אביב. סיימה את לימודי האמנות במדרשה לאמנות, בית ברל בשנת 2005, ואת תוכנית לימודי ההמשך במדרשה בשנת 2012. כיום מרצה בבית הספר לאמנות בינתחומית, מכללת שנקר. יצחקי עובדת בציור ורישום, וציוריה נטועים במציאות החברתית והפוליטית של ישראל. עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם ולאחרונה הציגה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות (2015). מבין הפרסים והמלגות בהם זכתה יצחקי נמנים פרס הציור ע״ש אסנת מוזס לאמן צעיר (2012) ופרס רפפורט לאמן ישראלי צעיר (2014).
בנוסף לעבודתה כאמנית, יצחקי עוסקת בכתיבה ופילוסופיה. היא בוגרת התוכנית הבינתחומית למצטיינים ע״ש עדי לאוטמן באוניברסיטת תל-אביב, וכותבת דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. היא עוסקת במחשבה פסיכואנליטית, בפילוסופיה של האמנות ופילוסופיה פוליטית.
[1] מתוך ״הדרשה על ייצוב תשומת הלב״ (בתרגום אביתר שולמן): כפי שאם הנזיר היה רואה גופה שהושארה באזור איסוף גופות, והיא נאכלת על-ידי עורבים, או על-ידי נשרים, או על-ידי נצים, או על-ידי כלבים, או על-ידי נמרים, או על-ידי פנתרים, או על-ידי תנים, או על-ידי מיני יצורים שונים, כך עליו להתמקד בגוף הזה [שלו]: "גם הגוף הזה [שלי] – זה אופיו, זה אופן הקיום שלו, מצבו אינו שונה". הדרשה כוללת תשע ״מדיטציות באזור איסוף הגופות״, המורות לנזיר להתבונן בשלבי הריקבון וההתפוררות השונים של הגופה, ופרקטיקה זו הייתה נפוצה במנזרים בדרום מזרח אסיה עד לאחרונה.
