יגאל תומרקין
תוכניות
24.10.2013 – 7.12.2013
גלריה חזי כהן מתכבדת לציין את הגיעו לגבורות של האמן והפסל יגאל תומרקין, וגאה להציג את 'תוכניות', תערוכה המביאה מבחר הצעות לפרויקטים אשר לא יצאו לפועל, מתוך הקריירה הענפה ורבת השנים של האמן.
התוכניות המובאות בתערוכה מתייחסות רובן ככללן לפיסול חוץ. באמצעים של רישום, הדפס, בניית מודלים, צילום ומונטאז', וכן כתיבה והפקה של פרסומים עצמאיים, מעביר תומרקין בבהירות קולחת רעיונות החורגים מעבר לגשמיות הפרויקט המוצע, והמבקשים להרחיב את מנעד האפשרויות המגולם במדיום של פיסול החוץ, בפרט בהתמודדות עם ענף האנדרטאות בארץ.
[…] פסל בארץ, בניגוד לפסל בקווי רוחב יותר צפוניים, הוא עובד יותר כשעון שמש מאשר כלוח שנה: הסביבה, האקלים, לא משנים אותו. אבל – בוקר, צהריים, ערב – הצילול עליו משנה את הצורה שלו לגמרי. האור והצל, עוצמת האור והצל. במקומות יותר צפוניים, אז יש לך את עונות השנה: יש לך שלכת, שהיא עושה את כל הסביבה חלודה עם קולות רוח ועלים מתעופפים, ואחרי זה החורף, צובר את השלג, משנה את הטופוגרפיה ואת הצורה, את כל המורפולוגיה של הפסל לגמרי.[1]
ההבחנה שלעיל, בשעון השמש כתכונה מהותית של ההצבה באור הישראלי, ניצבת במרכז העשייה הפיסולית של תומרקין לאורך השנים, ובאה לידי ביטוי נרחב גם בפרויקטים המוצגים בתערוכה.
השוואה אל מול פיסול ממחוזות הצפון נכפתה על פרויקט מאת תומרקין בשנת 1968, כאשר הצעתו לבניית אנדרטה לזכר יורדי הים בחיפה, אשר זכתה במקום הראשון בתחרות, נדחתה בשל טענה לפלגיאריזם מול אנדרטה הניצבת בנמל העיר רוטרדם שבהולנד.
הטענה לדמיון בין שני הפסלים, שהתבססה על אלמנט אנכי דומיננטי המופיע בשניהם (צורת עוגן בהצעה של תומרקין, ובאנדרטה שברוטרדם חרטום), החטיאה את קו האור המגולם באנדרטה החיפאית, שכולה מעטפת לחלל פנימי, המעביר דרכו את הרוח הבאה מן הים. זאת בעוד שהמונומנט האירופי הינו עמוד עשוי מקשה אחת, וככזה ניצבותו דוברת התכחשות לאיתני הטבע המקיפים אותו, על פני התמרון בתוכם, אשר מובע בהצעה של תומרקין.
הפולמוס הרב שעוררה הפרשה בזמנה הביא לתודעת הציבור את שלל האתגרים והמכשולים עימם מתמודד האמן היוצר אנדרטאות, ובישר את מערכת היחסים הטעונה והמורכבת של תומרקין לאורך השנים, עם המרחב הציבורי בישראל, שבין השאר הובילה לפרסומים המופיעים בתערוכה זו.
הכרזה המוצגת בתערוכה, אשר נוצרה כתגובה זועמת לדחיית פרויקט האנדרטה בחיפה, שילב תומרקין את מכתבו האוהד של וילם סנדברג אל צבי מילר ומשה בלום, שותפיו האדריכליים להצעה.
כעשור לאחר מכן, ב-1978, כאשר העניין של תומרקין ביישום אנרגיה סולארית ביצירתו נמצא בשיאו, נושא האמן את עיניו אל המרחבים שטופי השמש של איטליה, ומבקש להוסיף לתוכם דבר מה משלו. ההומאז' לפיבונאצ'י איש פיזה, המתואר בחוברת ה'הרפתקה האיטלקית' מאותה שנה, מביא עמו דרך מפתיעה להתמודדות עם המרחב האירופי מרוצף התרבות: במקום הזדקרות אנכית מציע תומרקין התפרשות ברצף של משטחים הנענים לפרופרציות הספירלה, הביטוי הגיאומטרי לסדרת המספרים שהגדיר המתמטיקאי בן ימי הביניים. האלמנט האנכי היחידי בהצעה הינו הגוף הנטוי, במחווה למגדל פיזה, החודר ובוקע מתוך הקרקע בהתאם לאנרגיה הנצברת במשטחים הסולאריים המקיפים אותו.
באמצעי הדמיה פשוטים מציע תומרקין חזון רחב יריעה, המחבר במעשה מחווה בין המאה העשרים לימי הביניים ובאותה עת מכוון להיטעמות מוחלטת בפני השטח, "… מבלי להזיק לנוף, לאדריכלות, להיסטוריה…", ובמילים השופכות אור על כלל המוצגים בתערוכה הנוכחית, חותם תומרקין את הצעתו: "ואם ישאר כפרויקט בלבד, הרי ההנאה שביצירתו הייתה כולה שלי."[2]
אורן הדר
[1] הציטוט מראיון עם תומרקין מתוך הסרט 'אדמה, רוח וחלודה' (2003), במאי: אמנון טייטלבאום.
[2] מתוך טקסט מאת תומרקין בחוברת 'ההרפתקה האיטלקית' (תל אביב: מאי 1978).
