יגאל תומרקין : לפני פסלי החוץ של תומרקין
השפה הפורמליסטית ששלטה בשיח האמנות הישראלית עד תומרקין, שינתה כיוון עם פריצתו לזירה, שתיעלה
את הביטוי האסתטי לצורת פעולה שביכולתה, כמו שתומרקין עצמו כותב, "לטפל ביחסים שבין האמן לבין
ההיסטוריה, בין האמן לבין החברה, במובנם הכללי ולא בהכרח בהקשר ישיר" לגוף עבודה של אמן כזה או אחר.
השאיפה לצאת מתוך הגבולות הפנימיים של העבודה הבודדת, או גוף העבודות הכולל, ולנקוט עמדה שעניינה
במה שמעבר לאמנותי גרידא, בולטת מאוד בעבודה של תומרקין. לצורך ביסוסה של עמדה זו, תומרקין הפך עצמו
לתחנת ממסר, לאופן של קליטה והפצה של אסוציאציות איקונוגראפיות, תכניות, חומריות וצורניות, החובקות
תרבויות, היסטוריות והקשרים רבים עד מאוד. סמלים של תרבויות קדומות, אזכורים מקלאסיקות בתולדות
הספרות וציטוטים של חלקי דימויים מתולדות האמנות הקלאסית והמודרנית, וביטויים פוליטיים אקטואליים
ישירים, כל אלה ועוד נוכחים בעבודה של תומרקין, מופיעים באורח אסמבלאז'י, במצב של עימות וקונפליקט.
החיבורים האלימים שמתקיימים בעבודה אינם רק החלטה אסתטית אלא עמדה היסטורית, שאחד מתקדימיה
המוצהרים הוא הערות על מושג ההיסטוריה, שוולטר בנימין כתב לפני התאבדותו על גבול צרפת ספרד. תומרקין,
בהשפעת טקסט זה, מבין את ההיסטוריה שבשמה האמנות שלו מבקשת לדבר, כמסלול ייסורים, ולא כפרויקט
אמנציפטורי.
הרעיון, הנועז יש לומר, להציג מבחר מפסלי החוץ של יגאל תומרקין בתוך חלל פנים של גלריה, מאפשר לבחון
מחדש את העבודה של מי שנחשב כאבי האוונגרד הישראלי, מי שאחראי לקידום האמנות בישראל ושילוחה אל
שדות חדשים. המעבר מהחוץ אל הפנים בהקשר שלפנינו, מייצר הדגש שונה של המימד הציבורי בעבודה של
תומרקין. הוא כופה על הפומביות אינטימיות ומפרק את המופע התומרקיני למרכיבים שבונים לו את האפשרות
להשתתף בשיח הציבורי בישראל, לדבר בשם הכלל, בשמה של התרבות, בשם נרטיבים מכוננים. עבודה
פרדיגמאטית שבלתי אפשרי להתעלם ממנה בבואנו לעסוק בעבודות חוץ של תומרקין, ובדיאגנוזת התרבות שהן
מספקות, היא האנדרטה לשואה ולתקומה. תומרקין הציב אותה בכיכר העירייה בתל אביב בשנת 1975:
פירמידת מתכת סגורה-פתוחה ובתוכה פירמידת מתכת הפוכה אטומה-פתוחה, שביחד, ממבט אוירי, מסתמנות
כמגן דוד תלת ממדי. היבט משמעותי בעבודה זו, שלא נידון מעולם, הוא הצל המשולש שעם שקיעת השמש, מדי
יממה, הפסל זורק על חזית בניין העירייה, ועל ידי כך משתלט, גורף לתוכו את כל השטח שבינו לבין בניין העירייה.
הצל המשולש שמוקרן על חזית הבניין הוא הופעה נוספת של פירמידה – סימן של קבר עתיק שתומרקין מגלה בו
עניין מזה שנים רבות: "בבסיס הציוויליזציה עומדת הפירמידה", הוא כתב בשנת 1961 ,ושתי עבודות חוץ
שיוצאות מתוך הפירמידה, הן "בראשית היתה הפירמידה" (1983) ,) ו"?Frei Arbeit Macht( "1991 .) גם בצל,
כסימן של היעדרות, או של נוכחות רפאית, תומרקין מגלה עניין (בצל הכוונה למעמד של היציקה, הסילואטה
החתוכה בברזל והצל ממשי, בתוך כלל העבודה). לענייננו, הצל של הפירמידה הופך לתנועה שבין חיים ומוות,
תנועה המתרחשת בתוך המרחב הציבורי (והרי כיכר רבין היא כיכר הדמוקרטיה הישירה של ישראל), ושניתן
באמצעותה להבין את התנועה בעבודה של תומרקין, בין מרחב במובן הפיזי למרחב במובן פוליטי חברתי
היסטורי. ההיסטורי בעבודה של תומרקין נעשה לפיזי, והפיזי להיסטורי, באמצעות המסמן של המוות.
אורי דסאו
