שתי פנים | תערוכת יחיד | רן טננבאום
פתיחה: שישי, 11.12.2020
״לְכוּ, לְכוּ, לְכוּ, אָמְרָה הַצִּפּוֹר: בְּנֵי אָדָם
אֵינָם יְכוֹלִים לָשֵׂאת מְצִיאוּת רַבָּה מִדַּי.
זְמַן עָבַר וּזְמַן עָתִיד
מַה שֶּׁעָשׂוּי הָיָה לִהְיוֹת וּמַה שֶּׁהָיָה
מוֹרִים עַל כִּוּוּן אֶחָד, שֶׁתָּמִיד הוֹוֶה״ *
כמעט ואין ציור בציורים החדשים שלי. את אימת הריק (Horror Vacui) ממלא החלל הדחוס של מצע הקטיפה. הסדרה נולדה מתוך תאונה בין חומרים ואת חוקיה וחירויותיה חרץ החומר.
בניסיון לבדוק מה קורה לבד הקטיפה כשאוטמים אותו בסילר (דבק שקוף לבידוד האריג מהצבע), גיליתי שהדבק יוצר צללית ומשאיר סימון בגוון הבד. כאשר סיבי הבד פונים לכיוון האור הסימון כהה וכשפניהם אל החושך- בהיר. הסילר, כמו רישום הכנה לציור נטול צבע, אך בעל גוון משתנה בין כהה לבהיר, מהווה את הקרקע החומרית והציורית שתצמיח את הדימוי. צבע אקרילי מסוג Interference, המשנה גוון וטון במפגש עם האור, מייצר אפשרויות נוספות: פרטים נמחקים, אחרים נחשפים והדימוי הנגלה שב ומשתנה עם זווית ותנועת המבט.
כמתוך צרכיו החומריים של הציור, חוברים בתוכי זה לזה מיתוסים ויזואליים פרטיים, בעלי הגיון דמוי חלום, שאינו מתרגם למילים. חומרי- גלם תודעתיים מתולדות האמנות, זיכרונות אוטוביוגרפיים ופרגמנטים מחיי היום-יום מהבהבים לרגע על הבד. תמיד מלווים בצליל, ניגון, או אירוע קולי אחר, הסודק את בלעדיותו של השדה החזותי ומציע איזור חושי נוסף, שאין ביכולתו של הציור לבטא.
"בני אדם אינם יכולים לשאת מציאות רבה מדי", מקניטה הציפור בשירו של אליוט. היא עצמה ספוגת מציאות ומעמדה רם יותר, כי קיומה ממשי ובלתי נפרד. מנגד, לאדם ניתנת אפשרות, בכל רגע נתון, להיות אמן ולייצר מציאות של נקודת מבט.
אך זוהי רק מראית עין,
תיאטרון עיקש של שיבה נצחית.
הציורים הם חלל.
הריק שלהם משתוקק לתודעה.
רן טננבאום, חורף 2020
* (ת.ס. אליוט, ברנט נורטון, 1 מתוך ארבעה קוורטטים)
