רון חן | קיקיון
11.03.23- 09.02.23
גלריה חזי כהן שמחה להציג את "קיקיון", תערוכת יחיד חדשה לאמן רון חן.
בתערוכה יציג האמן ציורי שמן על עץ המתארים נופים מושלגים שמימיים.
בנוסף תוצג עבודת מיצב בחלון הגלריה הפונה לרחוב.
מזה מספר שנים בוחן האמן רון חן את האפשרות של הדימוי הדיגיטלי להכיל איכויות מרחביות, להיות מקום.
מוקסם מהריחוק של הנופים המושלגים, מהשקט, מהרומנטיקה הזרה לכאן-ועכשיו המקומיים, חן מוצא בתוך הדימוי הצחור מחסה, מקום מנוחה זמני: " שם התודעה שלי יכולה לשהות ".
מתוך הטקסט שכתב הפרופ׳ עירן דורפמן וילווה את התערוכה:
פתיתי שלג צחור מתערסלים באוויר, צובעים בלבן את הנוף, מכסים את האדמה, הבתים, מאחים את פצעי העיר,
את היסוסי הטבע, משווים לכול מראה אחיד ומלכותי, נע ועצוּר בעת ובעונה אחת:טבע דומם.
מזה מספר שנים בוחן האמן רון חן דימויים של שלג,מוקסם מהריחוק של הנופים הלבנים, מהשקט,
מהרומנטיקה הזרה לכאן – ועכשיו המקומיים. הוא מוצא בתוך הדימוי הצחור מחסה, מקום מנוחה זמני:
״שם התודעה שלי יכולה לשהות", הוא אומר.
את הדימויים הוא מלקט במדיה (מלבד ״הצַיִד״ שנעשה בעקבות ציורו של ברויגל ״ציידים בשלג״),
ואז יוצר אותם מחדש, בפעולה הפוכה מזו של השלג: ראשית הוא מכסה את משטח העץ בג׳סו לבן,
שאותו הוא מכנה ״מנוע האור של הציור״. לאחר שמצע העץ טעון בלבן קורן, הוא מתחיל בפעולה של כיסוי באמצעות שכבות עדינות של צבע שמן, ערבובים אופטיים שיוצרים דימויים מהבהבים, קרובים-רחוקים, מקומות של שיטוט והשתהות.
הצורך בכיסוי טמון בביוגרפיה של האמן. לפני שנולד, הוריו שינו את שם המשפחה מחלפון לחן.
כך, השמטה של שלוש אותיות הפכה שם זר ומובחן – למקומי וניטרלי, והעניקה לו איכויות חדשות.
חן הוא שם שאפשר לחסות בו, להיטמע באמצעותו בסביבה חדשה, אך הוא טומן בתוכו מתח בין תרבויות וזמנים:
מחסה שמחסה ומסתיר, הוא אינו נוכח באופן חומרי ובכל זאת פועל על הגוף בכל רגע ורגע.
המסתורין של המחסה המְכַסה נרמז בפער שבין נופיה המושלגים של התערוכה לבין שמה המקראי,
״קיקיון״, הצמח שנתן מחסה ליונה הנביא.יונה מצטווה למסור לתושבי העיר נינווה בשורת חורבן,
אך הוא בורח ממנה, מוצא עצמו בבטנו של לוויתן, ורק אז מתרצה וממלא את משימתו.
הוא מתיישב לבסוף ממזרח לעיר וממתין תחת השמש היוקדת בציפייה לחורבנה, אך לשווא, שכן האל הרחמן חס על תושבי נינווה –ולבסוף גם על יונה.הוא מצמיח לו שיח קיקיון שיצל עליו ויצילו: מהשמש, אבל גם מעצמו, מליבו המר, מתאוות ההרס שלו.
ואולם זוהי הצלה זמנית בלבד, שכן יונה טרם למד את הלקח.
האל מביא אפוא תולעת שמכרסמת את הקיקיון, ופונה בשאלה ליונה המבקש נפשו למות:
אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ: שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס,
עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה? (יונה, ד׳).
הקיקיון הוא משל לארעיות, צל חולף – וכאלה הם גם פתיתי השלג. הם נותנים מחסה של יופי נאצל בתוך עולם אכזר,
אך זהו מחסה זמני בלבד.כל אחד מהציורים הוא קיקיון חולף, מעניק לנו צל לבן,
אשליה של נינוחות אירופאית, רק כדי לסמא את עינינו, להכריח אותנו להתבונן עמוק פנימה ולראות מה מסתתר שם
מאחורי כל השכבות.הקיקיון הופך את ראייתנו השגורה, המחפשת דימויים ברורים,
לראיה מדיטטיבית. זו משתנה בציור, אך לא מצליחה לחדור אליו ולפענחו. היא מחפשת נקודות אחיזה,
אך הלובן מחזיר אותה לעצמה, לאופן שבו היא פועלת, מחפשת, משוטטת, כך שלבסוף אין לה ברירה אלא לנוח,
להיספג במרחב הדימוי – ולפתע, כמו במראה, לגלות דבר-מה נסתר.
שום דמות אדם אינה מופיעה בציורים, כך שאנו מוצאים את עצמנו לבדנו מול מרחב חרישי,מושלם, של שממה.
או-אז אנו חשים, לרגע קט אחד, את בדידותו הגדולה של יונה,
כשהבין כי לא ניתן לברוח מבשורה. או-אז אנו מגלים שהמחסה עצמו זקוק לנו, מאפשר לנו לחסות בו רק בתנאי שנחוס עליו,
ועל גורלנו: חמלת הקיקיון.
עירן דורפמן
