רון חן
"מאז החלו הנדודים"
פתיחה: 4.9.2020
דימויים יומיומיים הלקוחים ממסכים ממוחשבים מועתקים בדקדקנות היפר- ריאליסטית אל מצע מעץ. פיקסלים בצבעי שמן משחזרים תמונה שנשלחה מטלפון אל טלפון. התמונה מטושטשת כיוון שעדיין לא נפתחה. בז'רגון הדיגיטלי אומרים שהיא עדיין לא "נטענה" במידע, אך למעשה ההיפך הוא הנכון: כל המידע כבר שם, הפוטנציאל הוויזואלי כולו אצור ומרוכז, טעון ומחכה להשתחרר.
מול העיסוק הקדחתני במסכים ובדימויים הבוקעים מהם בתביעה למבט חטוף, ניצבת דומם סדרת הציורים של רון חן. רכותה משביתה את זרימתם המתמדת של הדימויים הדיגיטליים אלינו ומאתנו, ומפריעה את פעולתם. אך מהי בעצם פעולתם של הדימויים הפושטים על תודעתנו ללא הרף? האם הם מכלים אותה, מאיינים אותה, או אולי ממש להיפך – אולי הדימויים הם הם המכוננים את התודעה, את העצמי? האם ניתן בכלל להבחין עוד בין תודעתנו לבין הדימויים הדיגיטליים הנעים בקרבה, פולשים ונדחקים לתחומה?
כדי להתייחס לשאלות אלה מעניקות עבודותיו של חן לצופה רדוף הדימויים מרחב ביניים של נשימה, ספסל מוצל החוסם מסלול ריצה מתנשפת במעלה הר שפסגתו אינה נראית. על הספסל את יושבת כאישה זקנה המצמצמת את עיניה כדי לחדד את המראה המעורפל. את מחכה שמתוך הטשטוש יעלה דימוי חד כמו זה שאת זוכרת מימים עברו, אך התמונה אינה עולה, הדימוי לא נענה למאמצייך. הושבת המנגנון השגור כל כך, הפועל ללא הרף להפיכתו של המעורפל לברור.
לכאורה מצטרפת סדרת ציורים זו למגמה שסחפה את גדולי האמנים העכשוויים. כבר ב-2008 הוקדשה תערוכה שהתקיימה במוזיאון קסטלו די ריבולי, לאחת ההתפתחויות החשובות במחצית השנייה של המאה ה-20 :הפיכתו של הצילום – הייצוג החזותי הנפוץ ביותר בזמן המודרני – למושאו של הציור. למעלה ממאה עבודות – של אנדי וורהול, גרהארד ריכטר, מרלן דומא, יוהנס קארס ועוד – שרטטו במשיכות מכחול מעין תמונה משותפת של החיים המודרניים.1 מגמה זו לא פסחה כמובן על ישראל ובין האמנים המקומיים אי אפשר שלא להזכיר את אלי פטל ודיוויד ריב, המתייחסים כל אחד בדרכו לצילום, במיוחד לצילום העיתונות.
אלא שחן, אולי מפאת השתייכותו לדור צעיר יותר, לא מבקש להגיב (לפחות לא באופן מפורש) על תופעות חברתיות ופוליטיות אקטואליות, כי אם להרהר על אודות האופן שבו הפרט מכונן –פנימה והחוצה- את עצמיותו ואת זהותו. ההתכנסות פנימה, הפניית המבט אל היחיד והניסיון לפענח את מצבו של הפרט העכשווי, הם אלה שמייחדים את חן כמי שאינו מצייר תצלום, פוטוגרף, אלא את פעולת הצילום עצמה ויותר מכך, את ההתכוונות המלווה אותה. הציורים שוהים, אם כן, על תוואי הדימוי הדיגיטלי. כל ציור עוצר ומקפיא נקודה אחרת בתקופת חייו של הדימוי מרגע לידתו על מסך מכשיר סלולרי אחד ועד מותו המהיר על גבי מסך אחר. כך מטורפדת תכליתו של הדימוי, ובמקומה נפרש מרחב ללא תכלית, ללא מסר, ללא ייצוג. כמו ד"ר פאוסט, הדימוי זוכה בחיי נצח, אך בתמורה עליו לשלם את מחיר שליחותו: המשימה שלשמה נברא לא תושלם.
לא בכדי עובד חן עם דימויי יום-יום, עדי אופי, הלקוחים מרשתות חברתיות וממערכות העברת מסרים נפוצות כמו וואטספ, אינסטגרם וטינדר. במרחבים וירטואליים אלה מוטלת משימת ייצוגו של המשתמש, עיצוב זהותו, על כתפיהן הצרות של התמונות שהוא שולח ושנשלחות אליו. אלה דוברות שפה ויזואלית אלימה ורדודה ומתקשרות באופן אגרסיבי, אקטיבי ואפקטיבי, אפקטיבי להחריד, מסרים וחוויות שמטרתן אחת: לפרסם את האינדיבידואל, לספר עליו, לשלוט בתדמיתו. הדימוי הממוחשב המועתק בצבעי שמן ללוח עץ, עוצר את תנועת הדימויים הדיגיטליים, ובה בעת פותח פתח לאפשרויות תנועה חדשות המתרחשות בינות לשכבות הצבע המורכבות מאלפי נקודות. ברגע "התגלמותו בבשר" של הדימוי הדיגיטלי חסר החומר, ברגע שזכה להנצחה ביד אדם, רק אז הוא משתחרר מלפיתת המנגנון. החלפת הצילום בציור אמנם לא מתרפקת על זמן עבר (שאולי מעולם לא היה) אבל כן מאפשרת שהות להתבונן בדימוי, להתייחס אליו באמת ולהתמסר לו. אלא שבניגוד לדימוי המקורי, החד, הציור לא יתפענח לעולם ודמויותיו לא ייחשפו באופן המאפשר את מדידתן. כך, באמצעות ההשהיה, באמצעות אצירת ועצירת המידע הדיגיטלי הופכת התמונה לחסרת מיקוד ובמקומה נוצר דימוי שאינו אלא גרסה סכימאטית, תמצית אווירה של התמונה המלאה. במרחב התמונה שעוד לא נטענה ולא תיטען לעולם אפשר לחשוב על אפשרויות תקשורת אחרות היוצאות מתחום המנגנון האפקטיבי הקיים.
1. ראה: קריל א. ציור בעקבות צילום (ב): על התערוכה "ציור החיים המודרניים", 2009, בצלאל, כתב עת לתרבות חזותית וחומרית.
מאיה קציר
