מקלות ואבנים: אורן פישר
אוצר: ד"ר אלעד ירון
לפני כשנתיים אורן פישר הוזמן לתוכנית שהות אמן בקיבוץ סמר ומאז העתיק את חייו לערבה ופתח סטודיו בבית האריזה בלב מטע התמרים של הקיבוץ. הנוף המדברי החל לזלוג אל תוך עבודותיו, בסגנון ארכאי המאופיין באלמנטים טבעיים ובסיסיים. פישר הושפע מן ההיסטוריה המדברית, ומאתרים כבקעת תמנע, שם שבטים מדבריים קדמוניים פיתחו מסורות פולחן, ושם על פי מקורות שונים התפתחה היהדות בסוף תקופת נדודי עם ישראל במדבר, ובימי המלכים דוד ושלמה. התערוכה שואבת השראה ממספר גורמים אשר מצטלבים יחדיו, ביניהם חיי נוודות ואי וודאות, תהליכי התפרקות ותקומה מחודשת של הקיבוץ, וזאת כמיקרוקוסמוס לאקטואליה הנוכחית ולמצב המשברי בארץ. בהמשך למסורת של נביאי ישראל, האמן מציג חזון מורכב, המבוסס על מציאות ובדיה. בליבו של מצב כאוטי, התערוכה מציגה שעטנז קדמוני ועתידני, בין ראשית לאחרית הימים, שהופך למשל על חיינו כחברה.
במרכז החלל שכוב גזע של עץ דקל עקור. על שורשי העץ העבים והסבוכים פיסל האמן פנים גולמיות. הגזע המיובש הגיע ממטע התמרים בערבה. הבחירה לפסל ראש על שורשי העץ חוזרת בפסלים שונים שיצר האמן גם בכניסה לקיבוץ, ומסמלת מהפך המתרחש בו בימים אלו. סמר נמצא לקראת סופה של תקופה, כתוצאה מהפרטת המשק הקיבוצי ושינוי באורח החיים השיתופי. על פניו של הפסל מונח מכשיר פלאפון המציג וידאו של העין של בת זוגו של האמן. במהלך זה פישר מייצר טקס פריון אישי. מסביב לגזע וברחבי החלל פזורים יותר ממאה פסלים. כל פסל עשוי מאבן שנאספה מן המדבר, וממנה זקורה דמות מגולפת מעץ אקליפטוס. במרכז האסיפה, הגזע נראה כטוטם שקרס וסביבו מתקיים טקס פולחני, או קבר שסביבו מונחות אבנים בהתאם למסורת היהודית.
הדמויות מזכירות עבודות קודמות של פישר, אך הפעם בגרסה מופשטת אף יותר. במבט קרוב הפסלים מלאי פרטים וניתן לזהות בהם סממנים של יושבי הארץ לאורך ההיסטוריה וההווה: פלאחים, דמויות תנ"כיות, קיבוצניקים, חיילים, פלסטינים, חובשי כיפות סרוגות ועוד. אלו מוצגים כקהילה שהגורל קיבץ יחדיו.
מכשירי פלאפון מחוברים לכמה מהפסלים, ומציגים וידאו של הפסלים עצמם, כאילו צועדים ברחבי הנוף המדברי של סמר. ישנו מתח בין הפסל, שהוא פיזי אך דומם, לבין הדימוי התזזיתי שלו המשתקף מן המסך. השימוש בטכנולוגיה מתקדמת בתוך תערוכה שעשויה כולה מחומרים בסיסיים (בדומה לאמנות הכנענית בישראל במחצית המאה ה-20) יוצר דיסוננס. השילוב של הישן והחדש ביחד, והמרחק של כל אחד מהם בנפרד מהמציאות הממשית, מציג תמונת מראה מורכבת להווה.
את הסצינה המרכזית של הגזע השכוב והדמויות שסביבו מהדהדת סצנה נוספת בצד הגלריה. פסל גדול ממדים, הוא הלך בחולות, ניצב בקרבה להתרחשות המרכזית וכמו צועד לעברה מתוך בית קברות. זהו שיתוף פעולה בין פישר לפסל עפר שמואלפלד. פישר מצא שרידי פסל קבורים בחולות שליד הסטודיו שלו. כשהוציא אותו מן האדמה גילה דמות אדם שהבטן שלו מפולחת על ידי מוט מעץ. הדמות מזכירה פסלים קנוניים, כדוגמת "הוא הלך בשדות" (תומרקין), "נמרוד" (דנצינגר) או "אדם בערבה" (שמי). כאשר איתר את האמן המקורי, פישר גילה ששמואלפלד עבד בסטודיו של תומרקין והציג את הפסל בתערוכה בה השתתפו השניים בשנת 1984, השנה בה נולד. פישר המשיך לעבוד על הפסל שנפגע קשות מפגעי הזמן, כלא בתוכו אבנים, העמיד אותו על רגליו ושינה את מנח גופו כך שיצעד קדימה. לבסוף התקין גם עליו מכשיר פלאפון, המציג פה זועק בדממה.
מקבץ הקברים המקיפים את הפסל עשויים משאריות של בית בוץ נטוש. עליהם מונחות אבנים ירוקות מנחושת. אלו לקוחות מהמפעלים הקדומים בבקעת תמנע, ושימשו בימי קדם בין היתר לטקסים, העלאת מנחות לאלים ויצירת תכשיטים. על אבנים שעל הקברים כתובים באופן עדין שמות נפוצים: משה, אביבה, רפי, ראובן. יחדיו, שמות אלו מתקשרים לאמנים קנוניים ישראלים שנפטרו (בהתאמה גרשוני, אורי, לביא, רובין). בתוך הסצנה הפוסט אפוקליפטית שמציג האמן, הצבה זו יכולה אולי לסמן לנו את מות התרבות הישנה. אך בו זמנית, הפסל מתרומם מבית הקברות וממשיך לצעוד.
סדרה של 24 ציורים סמי-מופשטים, שחור מבפנים, ממשיכה את ההגיון המעגלי של חיים ומוות באופן חומרי. קנבסים עליהם מצוירים קווים צבעוניים, ובהם חורים החושפים את הקרשים הצבועים בשחור שמתחתם. אלמנטים אלו נכנסים זה לזה כמו במאבק מתמשך. על פי האמן עבודה זו מתכתבת מצד אחד עם ציור ישראלי מופשט (למשל "הנייר הוא לבן רק בחוץ בפנים הוא שחור" של גרשוני), ומצד שני עם ציור של ילידים במקומות שונים בעולם. בכך היא יכולה להזכיר את היצירות הראשוניות ששבט המקלות והאבנים עשוי היה ליצור. מבט מקרוב בציורים חושף שלל רחב של ארכיטיפים, רבים מהם קשורים לפריון, כמו איברי רבייה נשיים ודמויות ילדים, ואחרים למוות, כמו קברים וטקסי העלאת קורבן. בחלק מן הציורים ניתן לראות יחס ישיר למלחמה העכשווית, כמו מטוסים, אבטיחים (סמל פלסטיני), ובורות בהם אנשים חסרי תווי פנים.
בקצה הגלריה כמה פסלים קטנים, ביניהם ציפור בעלת מראה אלילי לצד קן מרחף, ועץ דקל היורד מן התקרה ועד הרצפה. ארגזי פלסטיק שחורים שיועדו במקור לאריזת תמרים, כעת כולאים בתוכם אבנים. הארגזים לקוחים מבית האריזה, שהיה המוקד הכלכלי והחברתי של סמר, והפך את החיים בלב המדבר לאפשריים. בתוכם האבנים ששימשו לבניית שבט המקלות והאבנים. ניתן לראות ביצירה חלק ממפעל קדמוני שמייצר את הבסיס, חומרית ורוחנית, לחיים במדבר.
בעבודת הוידאו הסנה הבוער פישר מסתובב באזור המדברי ונושא עמו סבך קוצים ענקי, רפרנס לאלמנט הקולנועי מסרטי מערבונים, שם סבך מתגלגל לבדו באזור מדברי ורומז לשממה או חוסר מעש. אך הפעם האמן הוא מי שנושא עמו את הסבך, ולעיתים מגלגל אותו או שוכב תחתיו, לפעמים בסביבה ריקה, לפעמים בסביבה הומה אנשים. המרחק בין הרמיזה לשממה לבין הימצאותו של האמן בפריים יוצר אלמנט שהוא מצד אחד קומי, ומצד שני רומז לבדידות שהאמן כפה על עצמו.
אולי היצירה שתוכל לשמש כמפתח לסדרה כולה היא סמר היום. סדרת יצירות אלו נוצרה בקיבוץ עצמו, בשיתוף הקהילה. פישר שימש כאחד העורכים של עיתון תקופתי, המתאר את המציאות בקיבוץ, כפי שסופרה על ידי חברי מערכת העיתון, המורכבת מחברי קיבוץ, תושבים, מתנדבים ובני שירות. דפי העיתון נכתבו וצוירו על ידי פישר על פיסות נייר קרועות, והם מזכירים בנראותם את מגילות ים המלח. בין דפי העיתון, שפורסם לסירוגין במשך שנתיים, מתוארים חיי שגרה איזוטריים, השפעותיה של מלחמת חרבות ברזל על הקהילה הקטנה, כמו גם רגעי אושר ושפע מדברי. אינספור פרטים קטנים, טקסטים ואיורים, מושכים את הצופה להזדהות עם קהילת סמר. יצירה זו מציגה את החיבור המיידי והפשוט ביותר של הצופה לחייו של האמן, ובכך היא מהווה סוג של מקרא שמפרש את התכנים בתערוכה.
אחד המסרים החזקים ביותר שפישר מציג שוב ושוב בעבודותיו השונות הוא המעגליות, בין חורבן לתקומה. כך גם בחיבור החוזר בתערוכה בין חומרים גולמיים לפלאפונים ומסך הטלוויזיה. המחזוריות בין הישן והחדש נעוצה בשם התערוכה, חלק מציטוט המיוחס לאלברט איינשטיין: "אינני יודע באיזה נשק ישתמשו במלחמת העולם השלישית, אך ברביעית ישתמשו במקלות ואבנים". הבחירה בשם זה מרמזת כי האובייקטים בתערוכה לא מסמלים רק את העבר של הארץ, אלא גם עתיד שעשוי להיכפות על יושביה השונים שישרדו מלחמה עקובה מדם. עם זאת, במוטיב התקומה לחיים, שנפוץ בתערוכה, יש תשובה לאיינשטיין. במובן מסוים נראה שפישר מייחל לאותו קץ מאיים, שיחזיר אותנו למקלות ולאבנים, יסודות התרבות האנושית. אולי משם, מן השאריות או מן הבסיס, נוכל להתחיל ולבנות מחדש את המציאות השבורה ולרפא את הפצעים.
