מאיר פיצ'חדזה
"דיוקנאות ואנשים"
26.6.20-1.8.20
התערוכה הנוכחית נערכת על רקע ציון עשור לפטירתו של מאיר פיצ'חדזה (2010-1955), והיא מוקדשת לציורי הדיוקנאות שהיוו פלח נכבד ממכלול יצירתו הרב-גונית, בעיקר מאז שנות ה-90. "הייתי רוצה לצייר דיוקנאות ואנשים, אבל זה לא הולך",[1] כך אמר פיצ'חדזה, והמעניין בדבריו אינו הודאתו הצנועה ש"זה לא הולך", אלא הביטוי לתפיסתו אשר מפרידה בין דיוקנאות לבין אנשים – "דיוקנאות ואנשים". ואכן, המילה "דיוקן", שמקורה ביוונית, מכילה בתוכה יחס של שניוּת במו צירוף המילים dyo (שניים) ו-eikon (דמות). השניות הזו היא החריץ שפיצ'חדזה זיהה ובו יכול היה לשים את רגלו כדי לפתוח את הדלת אל הריבוי שאפיין כל כך את יצירתו – הריבוי שזיכה אותו בכינוי "הזיקית".
הדיוקנאות של פיצ'חדזה, מקורם בתצלומים ישנים מתוך האלבום המשפחתי, בתצלומים שצילם בעצמו (למשל בנסיעותיו לגרוזיה), או בדימויים שבחר ללקט. המעבר של הדמות המצולמת לדיוקן המצויר, ראשיתו בניתוקה של הדמות מהקשרה המקורי ו"הדבקתה" בחלל הציורי שאינו אלא הנוף הפיצ'חדזי המוכר, הריק והחשוך, זה שמבליח בו בדרך כלל אור צהבהב-ירקרק בקו האופק הרחוק. זהו נוף שמזכיר יותר תפאורה מאשר טבע, ויש לו מראה מתקתק וקיטשי כמו גם מאיים ומנוכר. "חלון פתוח וריק בלילה"[2], הגדיר פיצ'חדזה את התחושה שביקש לעורר באמצעותם. ובחזרה אל הדמות ואל דרך הפיכתה לדיוקן אצל פיצ'חדזה: ובכן, תחילה ישנו האדם המצויר עצמו; לאחר מכן יש את תצלומו של אותו אדם שכפי שתועד בזמן ומקום מסוימים; אחר כך דמותו של האדם המצולם מצוירת בצורה כזו או אחרת; ובסופו של דבר, הדיוקן המצויר משולב על רקע תצורת הנוף המסוגנן והמומצא של פיצ'חדזה. תהליך ציור הדיוקן והבניית הזהות הוא אפוא גם תהליך ניתוקה של הדמות ממקורה הראשוני (האדם עצמו) ואף ממקורה המשני (תמונתו המצולמת).
לניתוק המדיומלי משמעות נוספת– הוא גוזר על מושאיו עקירה, ובהקשר הפיצ'חדזי גם הגירה ופליטוּת. תלישת הדמות ושיבוצה בנוף הטיפוסי מבליט בעיקר את אי השייכות שלה למקום. יחסי הזרות בין הנוף לבין הדמות ניכרים גם בפריטי הלבוש, בפעילות המקיימת, במחוות הגוף והפנים. וכן, הדמות אינה נטמעת בצורה טבעית בנוף, היא אינה חולקת את אותה התאורה, את הפלטה הצבעונית או סדר ציורי או מציאותי כלשהו עם המרחב האשלייתי שסביבה. המתח הזה, שמקורו בחוויה הביוגרפית של פיצ'חדזה ושל משפחתו, מתגלגל אפוא אל ציוריו, על שפתם, סגנונם, והמקדם התרבותי שלהם.
תערוכת הדיוקנאות שלפנינו פורשת את דמויותיו של פיצ'חדזה, שביניהן בני ובנות משפחתו, בת זוגו, עוברי האורח שפגש וצילם, או אחרים שלא פגש מעולם אך תמונותיהם תפסו את תשומת לבו. פיצ'חדזה אמנם נסך על דיוקנאותיו את הבדידות של חווייתו האישית, אך בה בעת פרק היצירה הזה, אשר מקבץ אותם יחד כשותפי גורל, מהווה בעצמו מעין בית עבורם. וכך, גזירת הבית החסר, ריבוי הסגנונות והמתחים הנוספים שמאפיינים כל כך את ציוריו יכולים לשכון בכפיפה אחת ביצירתו של מאיר פיצ'חדזה.
רון ברטוש
[1] גדעון עפרת, "המסע אל האור הזוהר באופק", מאיר פיצ'חדזה, גלריה דן, תל אביב, 2008, עמ' 33.
[2]שם, עמ' 19.
