גלריה חזי כהן שמחה להציג תערוכת יחיד לאמנית לאה ניקל.
לאה ניקל עומדת בסטודיו שלה, בקומה השנייה שבביתה במושב קידרון. הקיר הצפוני הוא כולו חלון זכוכית ענק הפונה אל נוף השפלה .
היא מביטה בשדות הירוקים, בעצי הברוש המאובקים המתנשאים מעל קצה חלקות הפקאן. לאחר מספר דקות היא נפנית אל מרכז החדר. על הבד הגדול הניצב מולה היא מציירת כתם ירוק בהיר ולצדו גוש צהבהב אדמדם.
מעל כל זה היא מותחת פס ארוך בכחול חיוור. היא יושבת שעה ארוכה מול הציור ואז ,
במרכזו, היא מניחה את הטוטם.
אי אפשר להבין את הציור של לאה בלי להכיר את תפקידו של הטוטם ביצירתה. אבל קודם, מהו הטוטם?
באופן כללי, הטוטם הוא אובייקט- חפץ המייצג בעל חיים או צמח אשר שימש באמונות הקדומות , בזמן הפולחן הדתי, כאלמנט פיזי המרכז כוחות רוחניים מיסטיים חזקים.
השימוש בו בזמן הפולחן האקסטטי היה מפזר את הכוחות הגלומים בו בכל סביבתו.
כך כמעט בכל ציוריה של ניקל אנו מוצאים את הטוטם במרכז הבד. כתם דומיננטי בצבע דשן כמעט אחיד,
שכמעט תמיד נחרטו בו קווים חדים באמצעות קצהו השני של המכחול. קווים אלו נחרטו כמו באקסטזה בלתי רצונית, החוזרת על עצמה במעין התלהבות ראשונית של היצירה .הטוטם מצוייר על משטחי הצבע עצמם,
יוצר שכבה נוספת על הציור. ולעיתים, במיוחד בעבודות המאוחרות, הוא יותר "מאוורר" ומתוחם – מובדל בתוך מסגרת בד לבן חלק, נפרד משאר האלמנטים הצבעוניים שעל הבד.
הין נמשכת לטוטם בהכרח כי הוא מרכז הכובד של הציור. כל ההתרחשות הציורית מתרכזת בו ולצידו מתפזרים הכתמים הצבעוניים, המעניקים איזון, מעין שיווי משקל, ליצירה.
הוא משמש מעין משקולת המחזיקה את הציור והנותנת לנו תחושה של שלמות. אל השלמות הזו מגיעה לאה באופן אינטואיטיבי וכאן גדולתה.הטוטם בולט מאוד בציורים של ניקל משנות ה 50.
אלו ציורים קטני מימדים וכתם הטוטם שבהם מצויר באינטנסיביות רבה. הוא מעורר בנו תחושה שעוד רגע הוא יתפוצץ אל מעבר לציור.
סערת הנפש מועתקת אל הבד קטן המימדים במעין חיפוש חסר מנוחה וחריטות המכחול שבו הן עמוקות
כאילו הן חופרות, מחפשות אחרי איזה משהו בנפש פנימה.
בחלוף השנים, בציורים של שנות ה 70 וה 80, כאילו ואיזה שקט אופף את ציוריה של ניקל. הצבעוניות של הציורים הלכה ונעשתה לבהירה יותר. לעומת העבודות עזות הצבע של שנות ה 50 וה 60.
הציורים הלכו והתפשטו, הלכו וגדלו במידותיהם ועימם כתמי הצבע שהלכו ורווחו. אבל תמיד עמד הטוטם במרכז הציור.
אלא שהוא נעשה לפחות גרעיני, פחות מרוכז וכמו הכתמים, יותר משוחרר. החריטות העזות התחלפו במעין שירבוטים ילדיים, כאילו ראשוניים אבל תמיד מאוזנים.
כך בעשורים האחרונים של יצירתה ובמיוחד בשנות ה 90, התרחבו רוב הציורים למימדים גדולים.
הטוטם והכתמים התרחבו, התרווחו. כמו ויצאו אל החופש והצבעים עצמם התגוונו והיו לעושר צבעוני.
אדום בוהק, צהוב וגם שחור , ופתאום כתום וירקרק. כתמיות צלולה, בהירה. כל כתם מונח במקומו, באיזון מוחלט, בהרמוניה, עם אלה שלצידו.
הציור, כמו תמיד, שיקף את תקופות חייה של לאה והפעם במעין השלמה של שמחה עם החיים, עם הטבע הנשקף מחלון הסטודיו בשנות חייה האחרונות.
יוסי זיסמן
