היו לה מוסר של שואב אבק ונשמה של מכונת הימורים
יעל פרנק
17.1.2013 – 23.2.2013
Jam Tomorrow
"הכלל הוא, ריבה מחר וריבה אתמול – אבל לעולם לא ריבה היום."
– לואיס קרול, 'מבעד למראה ומה אליס מצאה שם',
תרגום: רִנה ליטוין (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1999).
את הכניסה לתערוכה של יעל פרנק, מקדמת כתובת באותיות פרווה, וזוהי לשונה: "תם הטקס". התחושה היא כי הינך עומד ומהמהם במבוכה את התקווה, מחכה לרגע הנכון להתאדות.
עוד בטרם הכניסה אל חלל התערוכה, מציבה פרנק את הצופה אל מול הסוף. גרם המדרגות המוביל אל התערוכה נחתם בגרם מדרגות נוסף, עולות ויורדות: בעולם המראה של פרנק ישנו שיבוש של זמן ושל תודעה, והיא כמו מזמינה אותנו לפרולוג, ללא ההבטחה שישנו בכלל סיפור. כאילו התערוכה עצמה מבקשת לפלוט את הצופה מתוכה, לשגר אותו על קפיץ דמיוני החוצה.
אם יצליח הצופה לעבור את המכשול הראשון, יגלה על הקיר מנגד ידיים בעלות ארבע אצבעות (החותמת המזהה של עולם המצוירים), מנופפות אליו לשלום, מכתיבות את קצב הפרידה.
דרכו של הצופה אל עבר ידי הלבד מרוצפת תחנות המזמנות דחייה ומשיכה, התבוננות בעבודות, והתמודדות עם המבט החודרני שהן מחזירות, כבסיור בבית רדוף. את פניה המשׂוערות של הילדה מתוך דיוקן מאת לוויניה פונטנה, המירה פרנק בפעולה של שכפול לטפט חזרתי ומרצד. רכות שיער הפנים שבה ומעלה את הפרוותי, אשר מזמן קירבה וליטוף כעיסוק פטישיסטי, וטומן בחובו פיתוי וסלידה באותה עת.
בעבודת הוידיאו Oh, מציגה פרנק זוג רגליים נשיות במכנסיים ורודים וגרביים לבנות, מגיחות מתוך חורים בקיר. הדמיון למקטעי האיברים בעבודותיו של רוברט גובר, על מטענן המגדרי, מנותב בידי פרנק לפעולה של הפחת רוח חיים בדומם. כבהמתנה הדרוכה לצד שולחן הניתוחים של
ד"ר פרנקנשטיין, מתחילות הרגליים הקפואות לנוע בקצב משלהן, ללא היענות תוכנית לפסקול נעימת המדבריות המאצ'ואיסטית מהסרט 'בעבור חופן דולרים', ומכריזות על קיום עמוס סתירות.
תערוכתה של פרנק שואלת שאלות של הגיון פנימי. הנרטיב המחבר בין הפריטים שבחלל פוסח במודע על הצורך במוסר השכל וקיומה של מהות רציפה. הצופה נזרק אל תוך זרם התודעה של פרנק, ונאלץ לבחור בין דריכות או בריחה.
עפרה חרנ"ם
