חן שיש | עיניים חומות דארלינג
03.06.23- 20.04.23
גלריה חזי כהן שמחה להציג את "עיניים חומות דארלינג", תערוכת יחיד חדשה לאמנית חן שיש.
אוצרת: טלי בן-נון
עבודותיה החדשות של חן שיש הן מופע ציורי על טורים גבוהים. בבדים גדולים, במחוות גוף, עם הידיים, באצבעות, במכחול או ישירות משפופרת הצבע, מציגה האמנית ציור ראוותן־רעבתן, גדוש, מרוב השכבות. במיומנות של זיקית היא נעה בין ציור אקספרסיבי, גופני, חושני וסוער, ובין ציור כמעט מדיטטיבי, מושגי, רישומי, מצומצם מאוד. המנעד הצבעוני של שחור ־ לבן ־ ורוד ־ זהב, המזוהה כל־כך עם שיש, נפתח ומתרחב בתערוכה הנוכחית.
לצד הציורים הגדולים מוצגים גם ציורים קטנים יותר, צאצאים מרדניים שכמו חורצים לשון לציורים הגדולים, עושים להם פרצופים. בציורים אלה שיש מציירת בפשטות ובהומור דימויים פרונטאליים , ישירים, שנדמים כדיוקנאות מואנשים. אל מול התשוקה של האמנית לחזור לציור הגדול,הניכרת היטב בגוף עבודותיה הנוכחי, מתנהגים הציורים הקטנים כהערות שוליים עוקצניות.
במהלך השנים שיש ביססה לקסיקון חזותי מובחן ובו מוטיבים ודימויים איקוניים שאימצה ושיכללה,
והפכה לכתב יד בו היא מציירת, שפת השיש: עין, דמעה או טיפה, סירה, עלה, לב, סלסול עשן, כד, וגם חיות, כל מיני חיות. דמות החיה בציוריה הפכה לאמצעי אינסטרומנטלי בו חוברים הביוגרפי והדמיוני.
ערוץ מיתי הפועל כאלטר־אגו, מוסיף שכבה תיאטרלית וסוריאליסטית לעיתים, בה מתחככים החייתי והאנושי, המתורבת והטרום מבוית.
בסדרה של ציורי כדי־ענק, גדולים וגבוהים ממנה עצמה,שיש שותלת אזכורים להשפעות מהמזרח הרחוק והקרוב – ענף שקדיה, עיטור זהב, ציפור שומרת על ביציהּ, נוף מוצת בלהבות.
כל כד־ציור יכול להיקרא כמונולוג, שבר מן המיתולוגיה הפרטית של האמנית. כדים דומים, מלאים במטבעות זהב, היו משוקעים בקירות בתי האבן באי ג׳רבּה בתוניסיה– מקום הולדתה של אמהּ של שיש;הכדים היו נשכחים ומתגלים באקראי בעת שיפוץ, עם שבירת הקירות. מטמון בתוך הבית.בעבר הופיעו כבר כדים בציוריה של שיש, נעלמו לזמן מה וכעת שבו. הכדים נושאים את הסצינה הציורית. מצע הכד על מצע הקנבס. ציור בתור ציור. הם מחזיקים אוצר, סוביניר של שפה שהוטבעה באמנית, זכרון של מסורות וסיפורים שעברו מפה לאוזן.
דימוי נוסף, שנוכח בגוף העבודות הנרחב של שיש הוא סירה. סירה למטה וסירה למעלה וביחד עין:אובלית, חצויה, חתוכה, דומעת. סירה־עין מתנדנדת על קצה תורן מעל אין־ים. הסירות של שיש נעות על מי מנוחות, נטושות בלב ים, תקועות על היבשה, או מוצבות כמו פסל על פדסטל. לאן הן מפליגות?סירה, כד, קן ציפור – מיכלים מכילים – הופכים מייצוגים של אמנות שימושית לארכיטיפיים בתוך סיפורים, זיכרונות וגעגועים, ציורי יום וציורי לילה מנוקדים בכוכבים.
עבודה אחת כמו מטילה צל זר על האחרות. דיוקן בצבעים אדמתיים וחמים של אריה ־ עץ ־ איש, ספק פיגורטיבי ספק מופשט. אולי זה דיוקנו שלזקן השבט. רעמה סמיכה מתערבבת בשיער זקן עבות בעל שורשים מתפצלים. מן העין הימנית מבליח ראשו של נמר. מפל של עיניים גזורות, שהודבקו על הבד,נושר כמו עלים, כמו דמעות, כמו שריון קשקשים. דמות הכל־יודע מדבררת את תהיותיה של שיש על הטבע–החייתי , וזה של הציור. מה מקור כוחו, מה היא שפתו. איזה רוח מניעה את הרווח בין הציור,הציירת והצופה. מי שוברת את הקיר למצוא זהב בכד.
ואולי, כבתמונת מראה, הדיוקן הוא בבואתה של האמנית, המספרת הכל־יודעת, שאמאנית הציור.
טלי בן-נון
