אריה ארוך

אריה ארוך

19.03.2022– 18.02.2022

גלריה חזי כהן מתכבדת להציג תערוכת יחיד של האמן אריה ארוך (1908-1974). חתן פרס ישראל לציור ומהמחדשים הגדולים באמנות הישראלית, שיצירתו השפיעה על אמנים ישראלים בני כל הדורות, ביניהם אביבה אורי, רפי לביא ורבים אחרים.

ארוך היה אמן חוקר. גם במובן הרגיל של המילה: הוא חקר בתולדות האמנות, חקר את כתביו של ג'יימס ג'ויס, חקר את לוחות העץ ואת שלטי הרחוב, חקר את חייו, חוויותיו וזיכרונותיו. אך מעל לכל, הוא חיפש אחר צורה, צורה שתתמצת ותזקק את ממצאי כל המחקרים שלו. בציורי השמן, עליהם עבד במשך חודשים ארוכים, ארוך כמעט לא חזר על עצמו, למעט בסדרות קצרות, של 3-4 ציורים, כמו 'צקפר' ו'מוטיב יהודי'.

כל עבודת שמן של ארוך היא פרי של חיפוש מתמשך ומעמיק. מי שמכיר את עבודותיו יכול לזהות כל אחת מהן בנפרד, בקלות. אך בשעה שערך את חיפושיו על גבי נייר, חזר ארוך על וריאציות של אותה צורה, שוב ושוב, עד שמצא (או שלא מצא) את הצורה שסיפקה אותו. התערוכה מציגה את חיפושיו של ארוך, בעבודות נייר, מתוות, ניסיונות, בהן ניתן לראות את ידו המחפשת, המשחקת, של הצייר.

התערוכה מציגה מבט עכשווי על תהליכי עבודתו של האמן שנהג להשתמש במתוות לקראת הדפסים שעשה ועבד גם על השלבים השונים של ההדפס, ארוך ניהל דיאלוג מתמשך עם ספר הלימוד לאמנים של כריסטיאן לודלוף ריינהולד מ1784 ועם מוטיבים יהודים שונים. בכל מהלך בדרך הוא הוסיף צבעים, קווים ופרטים, ונתן למתוות אופי של מקור, ותמיד שימר עדויות שהיו תחנות בדרך להדפס הסופי[1]. בתערוכה מוצגות מתוות מתוך הסדרות; סירה, צָקְפַר, ראצ'יק, שני עצים ושתי קוביות.

סדרת 'צָקְפַר' (1961-1966) מבוססת על הדימוי של המגף ומהווה נקודת מפנה בדרכו האמנותית של ארוך, נקודה בה יצירתו התקרבה יותר אל המופשט הקונקרטי, אותו פיתח. מדברי האמן בראיון עם יונה פישר מ1966: "אני זוכר שבעיר מולדתי, חרקוב, היה תלוי, ניצב לקיר, שלט של סנדלר. סנדלר כבר לא היה שם וגם השלט כבר לא היה. היה מגף ונותר בו זהב.[…]ומהו צקפר? כשעבדתי על התמונה בא אלי בני יונתן – הוא היה 'מבקר' חשוב בילדותו – ולא יכולתי לספר לו מה זה, או שמא רציתי להתחכם. אמרתי לו שזה 'צקפר'. הרגשתי אמנם שהמלה אינה קיימת במילון. הוא שאלני: מהו 'צקפר' ועניתי לו, זה 'צקפר'. התשובה הניחה את דעתו כנראה". צקפר הוא זיכרון ילדות מחרקוב, כפי שהראתה שרה בריטברג.[2] צקפר, המלה והדימוי, אמורים לשאת את הזיכרון.

'בחנותו של ראצ'יק' (1967-1973) ניצב חרוב כמעט שטוח, כמו מוצג על במה יחד עם צורות גיאומטריות. ראצ'יק היה בעל חנות מכולת שבה משפחתו של האמן נהגה לערוך קניות. הסוכר היה נמכר אז ברוסיה מתוך גוש גבישי גדול, בחנותו של ראצ'יק הוא הוצב סמוך לדלפק או עליו. זוהי מחווה לבעל החנות מילדותו ובמרכזו חרוט סוכר מתוק. הצורות שבציור מוצגות כמבנה צורני חמור ומאופק.[3]

סדרת 'שתי קוביות' (1968), צורת יסוד, הקובייה, מעסיקה אותו ותוך כדי תהליך ההתבוננות מתגלים עניינים שונים שהעסיקו את ארוך – פרספקטיבות והקצרות, גרוויטציה, שינויי צורה, וכן תלת ממדיות מול דו ממדיות, אורגניות מול גיאומטריות. ארוך מטעין אפוא את שיעורו של ריינהולד בחידתיות חושנית ובמימד מטפיזי.[4]

סדרות 'סירה' ו'תרגיל בקו 8' (1969), אותן יצר ארוך לקראת סוף שנות ה-60 המבוססות על המוטיב הצורני של הספרה 8 שכובה, שהיא גם הצורה של סמל האינסוף. הסירה היא דימוי בולט ביצירתו והיא הושפעה מהאופן הייחודי שבו טופלה הספרה בספר ההדרכה לציירים שבו השתמש ארוך. הסירות הנמצאות במרכז, בסביבה ריקה, ברקעים מתחלפים, ללא ים וללא גלים, מנותקות ורקעים שונים מסביבן: סביבה ריקה, כתמים מופשטים ועוד סירות שאינן שטות. קפואות. [5] מעניקות מרחב לנדודיו של ארוך, נדודים אינסופיים.

סדרת 'שני עצים לזכר המצ"יר' (1973) שנוצרה בערוב ימיו ואותה הקדיש לזכרו של "המצי"ר" (מרדכי צבי מאנה יליד ראדשקאביץ 1887-1859), איש ההשכלה היהודית, משורר וצייר אשר נפטר ממחלת השחפת בהיותו בן 27 בלבד, ארוך שתל שני עצים לזכרו בעקבות הזדהות עם התמודדותו עם מחלתו. שני עצים בנוסח השתילה הציונית הקק"לית לזכר הנפטרים, שני עצים כשני נרות זיכרון, לעצמו. במהלך המחקר הצורני עבור ההדפס הסופי עבר ארוך בתחנות רבות בדרך, המכילות בתוכן הערות, התלבטויות והוראות בדרך להדפסה, אשר מאירות באור רוחני על הצורני. העץ התחתון נראה כמו מוח והעץ העליון נראה כמו ברוש המדמה בצורתו את הלב[6] ובכך מעלה ומערער על הדיכוטומיה האינסופית בין השכל לרגש.

אלדה אילנה מאטטוב, תל אביב, 2022

[1] מרדכי עומר, "אריה ארוך" – רטרוספקטיבה במוזיאון ת"א, 2003, עמ' 509

[2] שרה בריטברג, "בחנותו של ראצ'יק – הומאז' כפול" קו מס' 1, 1980, עמ' 25-19.

[3] יונה פישר, "אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות", 2019, עמ' 165-164.

[4] מרדכי עומר, "אריה ארוך" – רטרוספקטיבה במוזיאון ת"א, 2003, עמ' 280

[5] גדעון עפרת, "בספריתו של אריה ארוך" – הוצאת בבל, 2001, עמ' 271

[6] מרדכי עומר, "אריה ארוך" – רטרוספקטיבה במוזיאון ת"א, 2003, עמ' 507