אורי ריזמן

אורי ריזמן

13.04.2024 – 14.03.2024

גלריה חזי כהן שמחה להציג תערוכת יחיד שנייה לאמן אורי ריזמן במלאת מאה שנה להולדתו.
אורי ריזמן 1924-1991
התערוכה מבוססת על העבודות נייר נדירות של האמן אשר טרם הוצגו לציבור הרחב.

דיוקנאות ונופים

פעולת הציור אצל אורי ריזמן מאופיינת במחיקה, סילוק, עיוות וניפוי של תווי פנים, כאשר מה שלא הכרחי נמוג ונאלם.

"אצל כל בן אדם הצללית והתנוחה של הצללית הן ביטוי לאופיו, מצאתי שבאמצעות הצללית ותנוחתה יש אפשרות לבטא את אופיו של האדם: פתיחותו, עצבותו והתייחסותו לסובב אותו ולחלל"
חשוב לציין שגם כשתיאר את תהליך הציור של הנופים התייחס ריזמן לדימוי שמגיב אל הנוף במונחים של תנועה או תנוחה.
דיוקנאותיו מהווים גילוי מחדש של האנושי ומחזקים את בחירתו בדיוקן המצויר. המודלים שלו הם לרוב אנשי הקיבוץ המסקרנים אותו ולעיתים אנשים שרחוקים ממנו ופניהם חתומות בפניו.

"מן הציור אני לומד הרבה מאוד מבחינה אנושית עלי ועל האנשים שאותם אני רושם ואחרי שסיימתי אני יושב שעות מול הדיוקן ולומד על עצמי, על האיש שישב לפני ועל הקשר שנוצר ביננו ואני מגלה את כל המצבים הנפשיים שעברתי בזמן העבודה".
כשאורי רושם מודל הוא מקפיד לעשות זאת ברקע של שיחה קולחת דבר המכתיב את קצב העבודה המהיר האינטנסיבי החד והמתקשר.
"ברור לי שעדיין לא מיציתי את האפשרויות בתחום ציורי הדיוקן. אני מאמין שהשלמות האמתית היא דבר אלוהי, אף כי החתירה לשלמות הינה תכונה אנושית."

יצירת קומוניקציה עם סביבה המכילה נוף ואדם זו נקודת המוצא לכלל הדברים, אלה הדחפים המניעים את ריזמן כיוצר, כולו רגש תחושתי. היופי לפי דבריו משמעותו סדר פנימי שהאמן מגלה אותו ברגע של השראה. בסוף שנות השבעים בעיצומה של תקופה בה התמודד עם ציורי דיוקנאות הוא מוצא דימיון רב בעבודה אל מול הנוף שסובב אותו, "סומק על לחי האדם ונוף סמוק".
ריזמן זוכר ומדגיש שמצב היצירה הוא רגע חולף, רגע של חסד טהור וראשוני.

מתוך כתבה של רזייה בן גוריון 'בקיבוץ' 9.7.1979

פגישה עם אורי

פגשתי את אורי ריזמן בראשונה ב-1980, כמה חודשים אחרי תערוכתו בגלריה בקיבוץ. ביקרתי בתערוכה ההיא כמה פעמים והערצתי את עבודותיו. התרגשתי מאוד שהודיעו לי שיבוא לבקר בתערוכה הראשונה שלי בגלריה גורדון.
בעיני רוחי דימיינתי איש גבוה, בעל מראה מרשים ואישיות צבעונית, קצת כמו גוגן. מה גדולה הייתה הפתעתי כשנכנס לגלריה גבר נמוך קומה, ממושקף\ משופם, לבוש כמו קיבוצניק ונטול כל שרמנטיות ארטיסטית. אבל ברגע שהחל לדבר, מיד יכולת לחוש באמן הטוטאל שבו.

משפטו הראשון היה תמוה בעיני אז, ונדמה לי שרק בשנים האחרונות אני מבין אותו לעומקו. "עופר", אמר והניף אצבע כלפי מעלה בתנוחה אופיינית,
"תיזהר לא להישרף! תיזהר!". הוא היה חוזר על משפט זה כמעט בכל פגישה. מן הסתם כיוון בעיקר אל עצמו. ריזמן היה צייר טוטלי אחוז באש היצירה.

אופן דיבורו, דרך עבודתו – כל אלה הזכירו שריפה גדולה שאחריה באה דממה ארוכה. הוא היה מדבר בקול רם ובהתלהמות –
לרוב היה קשה לעקוב אחרי חוט מחשבתו, ואז לפתע משתתק ומתכנס בעצמו, נאטם לסביבתו.

ב־1984 ביליתי חודשיים בקיבוץ כברי בציור נופים. באותה תקופה התקרבנו מאוד. הייתי מבקר אצלו בבית ובסטודיו מדי יום ביומו.
רשמתי אותו – ללא חולצה, מזיע, מתלהב, מדבר על ציור. הוא הרבה לדבר על "משולש הקסמים", אותו משולש שיוצרים הפה ושתי העיניים,
שהיה עבורו תמצית הפנים. הוא דיבר על שאיפתו היחידה: להכניס דמות לתוך מסגרת, כמו למקם את האדם בתוך היקום.
הוא דיבר לא במלים גדולות, פילוסופיות, אבל ביטא תשוקה עצומה להגיע אל האחר, להיאחז באחר.
ואז היה משתתק. לובש את המבט הריק ומתנתק.

ערב אחד הודיע לי בחגיגיות שהוא רוצה לרשום אותי. הוא הכין דף ועיפרון. הוא הכין דף ועיפרון אבל לא נגע בהם. דיברנו ושתינו הרבה. פתאום עצר באמצע משפט ואמר: : "זהו זה!". נתן לי את הרישום, התנתק ושתק. בתקופה שלאחר מכן הפסיק כמעט לגמרי לצייר. הייתי פוגש אותו בחדר האוכל של כבר, שם עבד בתורנות.

בפעם האחרונה נפגשנו כשאושפז בבית חולים בנהריה בגלל הפרעת בקצב הלב. ממיטתו דיבר שוב בהתלהבות על הציור, בזמן שאני הצצתי בדאגה במוניטור המקפץ בלי הרף. "אל תישרף עופר, אל תישרף!" , חזר שוב על המלים ההן, המהדהדות עדיין במוחי.

עופר ללוש
קטלוג 'אורי ריזמן רטרוספקטיבה' מוזיאון תל אביב 2005