אילן ברוך | "מתחת לכסות העלים ממתינה שלכת" תערוכת יחיד, גלריה חזי כהן 05/03/2020 –
04/04/2020
להחזיר לצבר את צבריותו, אלחי סלומון
אילן ברוך מחזיר לצבר את צבריותו. כמאמרו של ו. שקלובסקי על האבן המוחזרת לאבניותה בטכניקת ההזרה האמנותית, מקיים ברוך מהלך הופכי אך בעל תשואה דומה: הוא מתמרד כנגד ההסמלות וה'התפשות' של הצבר בתרבות, בהקשרים של האתוס הציוני ובהקשרים של שיח ישראלי-פלסטיני, כאשר בעזרת חושניות עתירה הוא מייתר אותן ומקיים מחדש את המפגש הבלתי אמצעי, הראשוני, שבין אדם וסביבה.
הצבר, המבקש להתנער בתרבותנו לא פעם, בעזרת סוכני אמנות ותרבות כאלה ואחרים, מן התיוג הציוני-ישראלי שלו, אל עבר ילידיות פלשתינית מקומית, כצמח המייצג את התרבות החקלאית השורשית של הארץ הזאת ופלאחיה הערבים, הינו מהגר בעצמו: יליד אמריקה התיכונה אשר יובא לכאן מספרד לפני מאות שנים בודדות. אין לו אזכורים בחיבורים קדומים, יהודיים ואחרים, אשר התהוו על אדמת המקום הזה. הופעתו הראשונה של הצבר בשיח התרבותי העברי הייתה ככל הנראה אצל העיתונאי אורי קיסרי (קייזרמן), אשר הלין על קיפוח ילידי הארץ בני העלייה הראשונה אותם הוא מכנה "עלי הצבר" והעדפת אנשי העלייה השנייה והשלישית "הייקים והשיכנוזים" ('דואר היום', 1931) על פניהם. הצבר אם כן מהגר ותיק וסמל נודד המייצג דווקא שורשיות והיאחזות בתנאים קשים, קוצני ומחוספס אך תוכו רך ומתוק, ואשר אף הוא חדש מקרוב בא, וכבר נדמה כמטונימיה הארכיטיפית של המקום.
ברוך נושא עיניו אל ארץ ישראל ורואה דווקא את הצבר. מראה הארץ, על נופיה הנפרשים כאן בדימויים נוספים, בין הרי שומרון לשריפה הבוערת במרחב דיסטופי של שדה בור תלוש, או מאחז בו חונה רכב תקול, פוצע. הצייר נושא את מבטו אל החומריות והחושניות הדוקרת של הארץ הזאת ומשקף אותן במכחולו. עץ הברוש אצל ברוך ממריא מן הקונקרטיות הסימבולית הירושלמית ונעשה סמל רוחני חופשי כאשר הוא מחולץ או מועתק מן הממד המשמעי השגור שלו אלי פרישה מרשימה ומענגת של ענפים ושמיים. בכך ניתק הברוש מן הרובד הפוליטי, ומתברר כי מהלך זה מכוון מן החוץ המומשג פנימה, אל הממד החומרי והחושני הפוצע, העצמאי של המראות, עוד לפני שהם מתמקמים בתוך שיח חברתי. המסמרים המאיימים של הצבר, שכבות הצבע העבות, משטחי העץ עליהם נרשמים כמה מן הציורים, כל אלה משיבים ומחברים את המתבונן אל המקום כפי שהוא בראשוניותו. ראשוניות החפה מעמדה או מבעלות. רק מבטו של היוצר נוסף כאן על ממשותם של הדברים, ומייצג בדרכו ניכוס; של בן הארץ הערבי השוכב בין צורותיהם המשתנות של ענפי הסברס, של תצורות ההתנחלות הישראלית במרחב.
צברים נוכל למצוא על נקלה באמנות הישראלית. אצל עאסם אבו שקרה למשל, נפגוש צבר עקור, מונח בתוך עציץ – אך כאן אצל ברוך לא נמצא הטיות אחרות של הצבר, כמייצג הגירה או ילידיות, אלא מעבר למונחים ולהתפשות הללו נמצא אצלו התקשרות עם המוטיב עצמו, כמוטיב המבקש לייצג בחזרה את סמל עצמו, סמל הטורד את מנוחתנו, לפני שהוא מועתק לשימושים והקשרים. אבל פן, לודוויג בלום ונוספים, שציירו את הצבר לאורך ההיסטוריה של האמנות הארצישראלית, לא היו ילידי הארץ וביקשו כך אולי להתחבר, לזהות את מהות ואופי המקום. אל מול מרחב של יישומים מופשטים עדכניים יותר של סמל הצבר, כגון בעבודותיהם של אמנים בני זמננו כמו נטי שמיע-עופר או בנימין וודו, חוזר אילן ברוך אל הריאליזם הקיצוני כדי אולי סוף סוף להפגיש אותנו עם דברים כהווייתם, עם הצמח ועם המציאות הכואבת כפי שהם, והצבר המשמש בחקלאות הארץישראלית למסמן חלקות ושטחים, גבולות וגדרות, מתפרץ אל פראיותו כנציג הארץ הלא זרועה הזו, והתוצאה מענגת ופוצעת. אנו מותרים להתבונן עכשיו בצבר מעבר לזמן ולמקום המשוימים, המחוברתים, מעבר לזיהויו כאורח שמעבר לים או כסמל הקשר לאדמה, ונחשפים בעוצמה שאין לה גבולות לעצם היותו, לגווניו, טעמיו וצורתו החמקמקה, כאן ועכשיו, לצבריותו.
